והנה מחיאות הכפיים הסוערות ברקע. השמלה שנתפרה במיוחד בשבילה
מחמיאה לגופה הרזה. היא עומדת במרכז במת העץ הגדולה תחת
הזרקור. היא מחייכת. היא נושאת את שתי ידיה להסות את הקהל אבל
הם לא מפסיקים לשרוק ולקרוא בשמה. היא רואה מעבר לאור המסנוור,
בין הצללים שהם מעריציה, יושבים או עומדים במועדון העשן, שלט
עם תמונתה. היא צוחקת, סופקת את כפיה ומבקשת שיתנו לה להתחיל
בהופעה, הרי הם בטח לא רוצים לראות אותה עומדת כל הערב. הקהל
צוחק ומתיישב, הרעש שוכך, התזמורת מתחילה את הפתיח והיא עוצמת
את עיניה לרגע.
כשהיא פותחת אותן היא חוזרת אל המציאות. היא שומעת את הקריינית
קוראת בשמה. היא עולה אל הבמה. במדרגות היא מרגישה שכף רגלה לא
יציבה. היא מתכופפת ומתעסקת בנעל העקב הסוררת. סיכת הבטחון
החלודה שמהדקת את שמלתה נפתחת ונופלת. אין זמן לחפש אותה
עכשיו. הזרקור עליה. היא מנערת את הפיאה שלראשה כדי להוסיף לה
נפח ויוצאת אל קהל לועס צ'יפסים וסיגרים ספוגי שמן. הם לא ממש
מתעניינים בה. מסתכלים עליה ולועסים חומוס ופיתות. מעולם לא
התעניינו.
השיר של סלין דיון מתנגן. היא מתרכזת ומבצעת אותו כמו שצריך.
כמה מחיאות כפיים מנומסות ותורה להזמין את מלכת הדראג שמופיעה
אחריה. עוד ערב שגרתי במועדון הדראג המוזנח ביותר בעולם. או
לפחות בתל אביב.

הפיתות חמות. היא נוטלת אחת ובוצעת אותה. את חצייה היא מחזירה
לסלסלת הקש הקטנה. את החצי השני היא טובלת בחומוס שלפניה, מין
משחה סמיכה וגסה. היא קורעת את שמן הזית שעליו לשניים. הם
מתאחדים במהירות, נוזלים אל השקע שיצרה, הנר שעל השולחן מנצנץ
בתוכם. היא פוערת את פיה, כדי שהליפסטיק לא ייפגע מהאכילה. על
הבמה מופיעה אחת ממלכות הדראג האחרות. היא עושה עצמה נהנית
מההופעה, לא בטוחה בכלל בשמה של ההיא. זיווה מנוש נדמה לה.
אולי זיווה לה-כוס. בחור צעיר, בטח בן שמונה עשרה. היא שואלת
את עצמה למה הוא לא בצבא. איך הוא הגיע להיות מלכת דראג
במועדון לילה שכזה, והוא עוד ילד. כל כך רזה. כל כך יפה. היא
מדמיינת את עצמה בתוך הגוף של הילד-אישה הזה. היא מרחפת על
הבמה. מחייכת. משתחווה בקלילות. מנשקת מעריץ, או מעריצה.
מצטלמת לעיתון. והיא לוקחת את המחצית השנייה של הפיתה.

עשר דקות  אחר כך היא נכנסת למונית. בר כוכבא. היא אומרת לנהג.
פינת זמנהוף ותסע דרך בוגרשוב בבקשה. היא מורידה את הפאה.
יושבת לה במושב האחורי, לבושה בשמלת ערב נוצצת שמצאה באלנבי.
חמישים שקל וגם זה רק כי היא בכמה מידות גדולה עליה. פניה
מאופרים, הגבות מודבקות ומצוירות מחדש, גבוהות יותר, רזות
יותר. שפתיה מעובות באודם סגלגל. ריסים מזוייפים, עגילי זהב
מפלסטיק צבוע. ושיער קצוץ. סימנים של זיפים מתחילים להופיע
מתחת לשכבת המייקאפ. אגל זיעה ברקה הימנית.
הנהג מביט אליה מהשתקפותה בראי.
"אתה עובד פה?" הוא שואל אותו.
"כן." היא עונה לו.
"מה אתה, מלכה, איך קוראים לזה..." הוא ממשיך.
"מלכת דראג," היא משלימה את המשפט של הנהג. "אנחנו מופיעים
כאן."
"יופי.. יופי.." ממלמל נהג המונית. ביום רגיל גבע היה שואל
עצמו מה עובר לנהג בראש. מה הוא חושב על הומואים ואם הוא נגעל
ממנו. אבל עכשיו במושב העור האחורי, גבע מתרכז בעיקר בבחילה
המטפסת מבטנו.

הוא מבקש מהנהג לעצור את המונית לרגע. פותח את הדלת, כושל
החוצה ומקיא את נשמתו. כל החומוס והפיתות שאכל מוקדם יותר, וגם
מעט הסיגרים וצלחת הצ'יפס הקטנה. כולם יוצאים מבטנו בצריבה
נוראית, זרם חום צהבהב שנשפך על בוגרשוב, וממשיך, כאילו את כל
כולו הוא מקיא ולא רק את ארוחת הערב. הוא בקושי מרים את עיניו
מהמדרכה, מוחה את פניו בידו, ורואה שתי זונות צעירות, וודאי
מהמכון שבבנין הסמוך מסתכלות עליו בבהלה. למרות כאב הבטן הוא
לא יכול שלא לראות את הקומי בתמונה הזו. אמצע הלילה ברחוב תל
אביבי. שתי זונות בבגדים מנומרים מחזיקות זו בזו, כאילו
מסתתרות מנהרות הקיא שלו, והוא, מלכת דראג עבת בשר בשיער קצוץ
ועגילים נוצצים מהשוק רוכן ושופך את מעיו מול עיניהן.
אחת הזונות אומרת משהו לשנייה. נדמה לו ששמע את שמה, צוקי, או
קוקי. יופי של שם היא המציאה לעצמה. הן מתרחקות, נעלי העקב
שלהן נוקשות, מותירות צליל נשי וזנותי, הבטחה ללילות של תאווה,
עיכוס מחוצף. נעלי העקב שלו עצמו נואקות בכעס והוא נכנס אל
המונית, נופל על המושב האחורי, מתנשף, מבקש מהנהג שימשיך
הלאה.

הנהג מתחשב בו. הוא נוסע לאט, בחלונות פתוחים. נותן לרוח ללטף
את נוסעו המשונה. שיכור, סביר להניח.
"איך אתה מרגיש?" הוא שואל אותו. "יותר טוב?"
גבע מרים בקושי את עיניו אל הראי ומהנהן. זוג עיניים חומות
מסתכלות אליו משם, חודרות אל תוכו במבט אחד קצר. הוא נשען
אחורה. עוצם את עיניו. מחכה שסוף הנסיעה יגיע, והוא יישב על
המרפסת בבר כוכבא, וינשום.
הנהג ממשיך להציץ בו מדי פעם. הנה כבר פינסקר. הוא מאותת, פונה
שמאלה וממשיך לעבר הכתובת. הוא עוצר את המונית מתחת לבניין
הפינתי. גבע שולח יד מהמושב האחורי עם שלושה מטבעות של עשרה
שקלים. הוא יורד מהמונית.
"תשמור לך את העודף. תודה."
הוא הולך לכיוון הכניסה. מועד לרגע, ושוב אוחז בבטנו ומתכופף.
הוא מנסה להקיא, אבל מעיו ריקים ורק צריבה חזקה שוטפת את פיו.
הוא יורד על ברכיו, מניח את מרפקיו על הרצפה, מנסה להוציא את
שארית האוכל שאולי נשארה בו. דמעות של כאב, או אולי של עצב
שוטפות אותו. הוא בוכה, על ארבע, כמו כלב ברחוב. זוג ידיים
אוחזות בכתפיו. הוא מרגיש מישהו שעוזר לו לקום. ידיים חסונות,
מושכות אותו, והוא נשען על הכתף של הנהג. גם לו וגם לגבע לא
ברור מה קורה בדיוק, אבל אחרי כמה דקות של טיפוס במדרגות הם
מוטלים שניהם על ספה אפורה ומפוספסת, מתנשפים.

כשגבע התעורר למחרת בבוקר, הוא מצא עצמו במיטה. השמלה היתה
זרוקה על שולחן הכתיבה. הפיאה מעליה. הוא ניסה להיזכר במה שקרה
אתמול. הוא זכר במעומעם שלא הרגיש טוב. נדמה היה לו שהקיא,
כרגיל. הוא התיישב. הוא ניסה להחליט אם הוא מאוכזב מעצמו על
שהקיא. אולי כך הגוף שלו בעצם אומר לו מה דעתו בעניין. אתה כבר
לא מחליט, גבע. החלטת מזמן. החלטת ביום שהקאת בפעם הראשונה.
החלטת ברגע שבמודע הכנסת אצבעות לגרון. דיאטה מושלמת. רק עשרים
קילוגרמים ולא יותר. הגוף שלו לעג לו. הוא שמע אותו צוחק. הוא
ראה את ירכיו מצביעות עליו. זהו. מכאן זה רק לקבר.
כשהוא יצא אל המטבח ראה את נהג המונית שלו שוכב על הספה. בחור
צעיר. בוודאי בן 25. שיער קצר, כהה. האור לא הספיק לו כדי
להחליט אם היה חום או שחור. גומה קטנה בסנטר. זרועות רחבות.
שרירים. קעקוע של צמיד על יד ימין. קעקוע יפני, או סיני, על צד
ימין של החזה. חזה חשוף, חלק. של ספורטאי ממש. יותר למטה
בוקסר, כחול. וזקפת בוקר.
גבע התקרב אל הבחור הישן. עברו לפחות שנתיים מאז שראה גוף כזה,
כל כך מקרוב. בלי השלג הרגיל שמכסה את הגברים שבוידאו שלו. בלי
סימני השחיקה של הקלטת. בחור שרירי, יפהפה, מגורה מינית. כאן
בסלון. הוא גחן לעברו. עלו בראשו זכרונות מליל אמש. בטיפוס
ההזוי במדרגות. בסחרחורת שאחזה בו כשאחז במעקה הקומה השלישית.
בדברים שמילמל לעצמו, בכינויי הגנאי שכינה את עצמו. בבכי שאחז
בו כשהתרסק אל הספה. בידו של הבחור הישן שניחמה את כתפו.
באצבעותיו שהורידו ממנו את השמלה. ברגליו שהוליכו אותו לחדר
השינה. בעיניו שדאגו לגבר השמן, המוזנח, המקיא שפגש במקרה. בגב
ידו שליטפה את מצחו, מדדה את חומו, הרדימה אותו.
הוא שלח יד מהססת לעבר הזקפה. קרני שמש דקיקות הגיחו מתריס
המרפסת המוגף, ויצרו פסיפס חלומי. זקפה, ויד, מרוחקים ולרגע
נוגעים. ליטוף מרפרף, מגע קל. הוא שלח את ידו קדימה, מתכופף
לעבר הבחור הישן, נוגע, משיב טובה על הלילה. מחייך לעצמו
בשקט.
והנה, הוא מתעורר, בחיוך. פוער את עיניו באימה, קופץ מהספה
לעבר הדלת. גבע מתרחק, נתפס בקלקלתו. גופו הגדול מתכווץ באימה
אל מול הבחור העומד מולו.

השקט שביניהם נוראי. הוא מנסה להתנצל. להרגיע את נהג המונית
שלו, הבחור שישן על הספה שלו, זה שהחליק את ידו על איבר המין
שלו לפני רגע ממש. נהג המונית ממשיך ומתרחק. מרים מכנס וחולצה
משולחן האוכל, מתלבש וצועק.
"חתיכת הומו, חתיכת הומו מזדיין". המילים ננעצות בו, בבטנו,
בזרועותיו, בסנטרו. "ואני באתי לעזור לך, ולא רציתי להשאיר
אותך לבד!" והוא ממשיך. הוא צועק שהוא דאג, שהוא רצה לוודא
שגבע לא יאבד את ההכרה לבד בבית, שהוא בכלל לא חשב להישאר אבל
בגלל שהבית היה כל כך חשוך וקטן, הוא הרגיש אחריות. שאין לו
זכות לנגוע בו, שהוא שמן. הומו שמן.
ואז טריקת דלת וגבע נשאר לבד. לרגע קצר או שניים הוא מסתכל
בדלת הסגורה, שפסי שמש מסורגים בה. והוא מסית את מבטו אל צד
ימין, אל הראי הגדול. יש שם איש שמן בתחתונים, דמעות מכסות את
פניו ושכבה עבה של איפור, סגול, וכחול, ואדום, מרוח בהם.
עגילים מטופשים מתנדנדים על אוזניו.
והוא עצמו מתנדנד לכיוון המקרר. ממילא הוא יקיא.