ירדתי מהתצפית עייף אחרי שישה שעות מעייפות ומשעממות.
פתחתי את המקרר שהיה לנו במוצב וחיפשתי משהו מעניין לאכול, תוך
כדי אני מנסה לחמם את עצמי כי עצם העובדה שמשמרת לילה  בחורף
לא ממש באה לקראתך ומקררת אותך למוות.
מצאתי גבינה לבנה 5% וביסקוויטים וחיסלתי אותם.
הלכתי לישון, השעה הייתה כבר חמש וחצי כשנכנסתי למיטה.
שקעתי במחשבות על ההיא מהחמ"ל שרק גרמה לי לחמרמנות  במכנסיים
כשדיברה איתי בקשר לאחר שזוהי כבר השבת השניה שאני כבר סוגר.
לא נרדמתי, כן, ברור, למה באמת... ומה שהטריד אותי הוא שלא
נשאר לי הרבה זמן לישון כי יש לי עוד פעילות לצאת אליה ואני
רחוק מלהיכנס לחלומות.
עדיין מנסה לישון, מתהפך, הופך את השמיכה, משנה תנוחה ועדיין
כלום.
התעייפתי מלנסות למצוא תנוחה.
אפרת, כל כך מתוקה, מחכה לי בבית ואני פה תקוע ושם מישהו אחר
תוקע אותה... אפרתי שלי...
הקשר שלנו לא היה ממש חזק אחרי הריב הגדול שהיה לפני שחזרתי
לבסיס.
עוד התקשרתי אליה ונסיתי ליישר את ההדורים והיא כנעלבת הראשית
לא באה לקראתי ואני רק מבין שאצטרך לחכות עד שאחזור הבייתה אבל
עוד שעה יוצאים למארב בשטח ואיזה בית ואיזה נעליים.
כמובן, יורד גשם, בוץ, ואם כבר קטע של גשם שיורד בלי סוף אז
הנה הקור הנורא הביא איתו ברד והנה לה סיבה ממש מצויינת לשים
קסדה.
עייף מלילה ללא שינה.
חוזרים רטובים, רעבים ובעיקר עייפים.
סוף סוף אני יישן לאחר 60 שעות ללא שינה.
המפקד בא ואומר שמחר אני יוצא הבייתה ואיזה אושר ואני כבר לבוש
ומוכן לקראת  האירוע ואז מודיעים על עוצר יציאות והמפקד כבר
מכין את כולנו לעוד משימה שתתקיים הלילה ושלא ידוע כמה זמן
תיערך ועד איזה יום היא תימשך.
בודק הודעות ומקבל הודעה קולית שמכאיבה יותר: "היי חמודי אני
כבר מתה לפגוש אותך ואל תאכזב אותי כי אם תבוא אתה לא
תתאכזב..."
למה?!
סבבה,עוד שבוע של כאבי ביצים שתקפו אותי כמו כאבי מחזור.
יוצאים הביתה סוף סוף, הנה זה בא וכבר אני על האוטובוס
הביתה.
החברים מתקשרים לקבוע תוכניות שיוצאים לפה ועושים כך ואמא כבר
בישלה את האוכל האהוב עליי ואני מגיע הביתה פשוט מעליי את
המדים זורק את הכבישה המלוכלכת עוד על בגדים אזרחיים ובלי
לחכות יותר מדי אני על האוטו כבר בדרך אליה.
נכנס אליה לבית, אומר להורים שלה שלום ובלי לדפוק בדלת...
אממ... דורון... היי... תכיר זה אופיר...