עמדתי יום אחד על מעקה של מרפסת.
לפני זמן רב היה הדבר, ורציתי לקפוץ למטה.
באותו היום עצר אותי הפחד.
הפחד שיש אמת באמונה שלי עצמי, שמי שיחזיר את חייו לבורא כדבר
חסר ערך, ייענש באותו העונש המובטח לאלו שלקחו כך את חייהם של
אחרים.
כשאני חוזר היום אחורה אל אותו היום, קשה לי להבין מה דחף אותי
אל אותו הרעיון. אך אני יודע דבר אחד. היה זה קשור לחופש.
חופש מוחלט כפי שראיתי אותו אז בגיל צעיר מאוד, חופש בלתי
אפשרי לגיל צעיר זה.
היום, שבע שנים מאוחר יותר, אני מבין את הרגשתי, מתאהב מחדש
בתמימות שמזמן כבר זרקתי הצידה כאותו רף ברזל בריצת המשוכות.
רציתי למות כי ידעתי שיש דברים שלא אוכל להשיג. הייתי צעיר
מכדי להבין שעצם השאיפה אליהם צריכה להיות לי גאווה גדולה.
היום שאני מבין זאת אין לי דרך כבר לחזור אל אותם ימים של חוסר
הבנה, אותה תחושת הנוסטלגיה - שמבטיחה לך כל פעם מחדש שכשהיית
צעיר הפרקים של הרובוטריקים היו הרבה יותר מתוחכמים, למרות
שאתה יודע שאלו אותם פרקים - מכה בי על חטאי כלפי מתנתו השניה
הגדולה של אלוהים אלי.
כאשר החלטתי שלא אקח את כל העולם לעצמי, ויתרתי למשך זמן רב על
השאיפה לקחת אפילו חלק קטן ממנו, אם רק תינתן לי הזכות לקחת
חלק בו. אך זכות זו היא שלי, מרגע לידתי ניתנה לי זכות זו
להשתמש בכל הכלים שיזרקו לרגלי, מדוע בחרתי לשקוע באותו קיפאון
ארוך, להפוך לאותו גוש קרח שחייב להישבר או להקשות ולהקשות עד
שכבר יישכח הקרח וכל שיראה כלפי חוץ הוא אבן יקרה שלא ניתן
להמישה ממקומה - כמו ענבי הכרם שחומקים מהשועל - יפה ומבריק,
אך אינו שייך לאיש. נטוע כאזהרה לכל אותם אלו שקינאו במזל,
בירושה המדהימה אותה קיבלתי, כי יכולתו של אדם נמדדת לא רק
במעשים הגדולים שאתה היית עושה אם יכולותיו, אלא גם בכאב שהיו
מעבירות בך תכונותיו האחרות.
הכתיבה האינסטינקטיבית היא מרוץ אסוציאציות שדורש אך ורק נקודת
זינוק. אך אני נמשך אל נקודה זו כאיש שמתח את החבל עד קצהו,
ועד קיצם של כוחותיו.
בחירתי השלישית הייתה הכאב לספוג אותו אלי באותה דרך בה אדם
חוסך כסף, וברגע שנאגר בי די כאב, ניתבתי את כל אותן עוצמות
אדירות אל עצמי, אל אותו אדם שהעז לכלוא אותי בתוך ראשי שלי
ונהל את חיי. לא עוד אמרתי וחודשים ארוכים של סבל הובילו להבנה
שלכל סופה יש סוף, ואם ארצה ששלי תחלוף ותשאיר אותי עומד
מאחוריה בנתיבה, עלי לבנות את עצמי מחדש, חזק יותר, תוך איסוף
כל אותן תכונות שקיבלתי בלידתי והטמעתן באלו שהרכיבו את
אישיותי שנים כה רבות.
זמן רב חיפשתי את היצירה הזו, את היצירה שתיוולד בתוך רגע של
טירוף, של כמיהה אל אותה לידה. לא עוד נסיון לכתוב שיר בחרוזים
שבו כל מטאפורה תיכתב בצבעי ארגמן. לא עוד סיפור על כאבי האישי
באותן מילים פשוטות שאני כה אוהב בסיפוריהם של אחרים. לא עוד
מקצב תופים שמשלב אלמנטים מפה ומשם.
יום יבוא ואולי גם אני אוכל למצוא את אותה היצירה שתגדיר אותי.