התעוררה בי מחשבה... שאני לבד... עכשיו, היום וכנראה גם בזמן
הקרוב...
איפה כל האנשים שהיו איתי? איפה אתה? אני יודעת את התשובה...

אני יודעת שאתה אוהב אותי. ואני אוהבת אותך גם. וזו בדיוק
הבעיה...
אתה היחיד שאני באמת יכולה לדבר איתו, לשתף אותו, לסמוך עליו
ולדעת שזה הדדי.

רק לפני כמה ימים יכולתי להתקשר אליך מתי שרציתי, כמה שרציתי.
עכשיו אני כבר לא יכולה. אתה עובד עד הלילה ואז מתקשר. אנחנו
מדברים לכמה דקות. פעם ביום. זה לא מספיק לי...
קשה לי להתרגל לעובדה, לשינוי הזה, שעכשיו גם כשאני עצובה, אני
לא יכולה להתנחם אפילו רק בקולך... הקול הזה, המילים האלו בהן
אני מוצאת תמיכה, אהבה, הבנה, הזדהות, תקווה. אני מוגבלת
עכשיו. ואני יודעת שגם אתה.

התנתקתי מאנשים שהחשבתי אותם לחברים. סמכתי עליהם, אהבתי אותם,
נתתי להם את הנשמה והתאכזבתי מהם נורא. הם השתנו פתאום ולא
ראיתי בהם את אותם האנשים שהיו פעם.
זה כואב לי... כואב כל-כך...
התנתקתי גם מאנשים שלא השתנו, אך המיקום שלהם השתנה. הם עברו,
עזבו, בנו להם חיים חדשים. ואני נשארתי באותו מקום.
אך גם בי משהו השתנה.
כול החיים הייתי הילדה החזקה שכלום לא שובר וכלום לא ישבור
אותה... איפה היא עכשיו? לאן היא נעלמה? למה היא נחלשה? למה
היא פתאום רגישה? ומרגישה?...
בזכותך הילדה הזו נשארת חזקה. יציבה. בזכותך כלום לא ישבור
אותה. אבל איפה אתה? במרחק הליכה? כבר לא. במרחק שיחה? כבר
לא.
לא במשך היום לפחות.
כשדיברנו (בטלפון כמובן...) אמרתי לך שאני צריכה אותך. הרגשתי
חנוקה. הרגשתי שכל רגע אני בוכה וזה מעציב אותי עוד יותר. אני?
בוכה? בגלל זה? עברתי דברים הרבה יותר גרועים וקשים מזה. אז מה
קרה? למה אני עוצרת את הבכי שרוצה לבוא? למה הוא בא?
אני לא רגילה לזה, זה לא מתאים לי. לא לילדה החזקה שאני מכירה.
יש לי מחסום בלב שאומר לי שאסור לבכות. ואני יודעת שמותר.
אבל כשאני בוכה ליד מישהו, אני מרגישה מסכנה, חלשה, במועקה.

פתאום הרגשתי שאני יותר בטוחה לידך. בבכי ובשמחה.
עדיין לא רציתי לדבר יותר מידי כדי לא לבכות, כדי לא להעציב גם
אותך.
מה שאמרת לי, נשאר לי עדיין בראש, מהדהד.
"גם אני צריך אותך. ואת לא לבד. אנחנו צריכים להתרגל לזה,
למצוא לנו דרכים להפגש, לדבר. אנחנו נתרגל. אני אוהב אותך. וזה
מה שמחזיק אותנו יחד".
אוף! כמה שאתה צודק... ושוב, "זו הבעיה... שאני אוהבת
אותך..."
דמעה.
"אני פוחדת שזה ירחיק אותנו". ירחיק כל כך עד שלא נוכל עוד...
האם זה יכול לקרות? האם אני אוכל לאבד אותך בגלל הצבא?
לא. לא, לא, לא, זה לא יקרה. אני לא אתן לזה לקרות! אני יותר
מידי קשורה בך...
אני רוצה שתהיה לידי כל פעם שאני צריכה... שתחבק, שתנשק, שתגיד
כמה אתה אוהב אותי וכמה אני יפה...

האם אני תלויה? תלויה בך? אני לא רוצה. זה לא טוב... לא לי ולא
לך.
והנה אני כותבת וכותבת בלי הפסקה, ובטח מי שקורא את זה אומר:
איזו ילדה קטנה. אבל כמה שאני שונאת, מתעבת, לא סובלת את
ההרגשה הזו, זה מה שאני מרגישה... בנתיים... מרגישה לבד.
רחוקה.
האם נצליח?
לזה כבר אין לי את התשובה.
אני מקווה.