גדלתי אל גודל נשמתו,
בגרתי אל עומק עיניו,
- של אבא שלי.
עיניים ששתקו מלראות בחייו,
כמו כבתה נשמתו - טרם מותו.
את יראת כבודו, חוויתי.
מול פניו המסבירות פנים.
קמצן בקומץ מליו,
הפטפטניות במשמעותן.
אבא, מדור של נפילים,
שנפל וקרס אל שיתוקו.
איש חסיד היה. וגדול.
והוא נכמש אל ידיי הקטנות.
וברוחצו על כסא שיתוקו,
כבשתי את דמעות בכיי,
כשהיה מבקש: "סאמאחני".
- דומע הייתי להתחנן,
לבל יפגום את חווית כבודו.
אתה, אבא שלי.
סלח נא - אתה לי.
על המעט והמזער,
שקצרו ידי לעשות .
בהר הזיתים,
בחלקת קדושים.
- אבן שם. לצד זוגתו - אימי.
כמו ספר שותק בספרית עד.
עב כרך, רומן... רב תוכן,
רב מכר. |
