"וואי, כבר 8 בבוקר?!" קפץ ממיטתו יובל, הוא כבר מאחר ביומו
הראשון בבית הספר החדש. הוא מתחיל כתה י"א בבית ספר חדש בגלל
בעיות עם רמת בית הספר הקודם שלו, שהייתה יותר מדי נמוכה.
והנה, עכשיו הוא מצטרף לבית ספר חדש ומאחר על היום הראשון. ממש
"עוזר" בדרך להשגת מעמד של תלמיד טוב בבית הספר החדש.
הוא קפץ מהמיטה, רץ, לקח את התיק, ארנק, פלאפון ורץ החוצה.
למזלו הוא הגיע בדיוק בזמן.
הוא נכנס לכיתה, הולך עד לקצה, מרגיש תקוע ומתיישב בשולחן
האחורי בפינה.
מישהו מתיישב לידו, יש לו שער שחור ישר, גובה בינוני ורזה.
"מה קורה? קוראים לי גילי." יובל היה קצת המום אבל ענה במשפט
מהיר "בסדר-קוראים-לי-יובל מה איתך?". ככה השיחה התגלגלה מפה
לשם ומשם לכאן, ויובל גילה שגילי הזה די נחמד ויש להם הרבה
דברים משותפים.
שיעור הפתיחה של השנה היה קצת מביך אבל בסדר, ואז הייתה הפסקה,
ושם גילה יובל שהוא טוב בכדורגל, מה שהכניס לו עוד נקודות
בפופולריות.
הוא הכיר לאט לאט אנשים מהכיתה ומשכבות אחרות ופיתח חברות
עמוקה עם גילי. הם היו נפגשים בכל יום במגרש, משחקים כדורגל,
באים אחד לשני, לפעמים יוצאים ביחד למסיבות, היו ממש "חברים
הכי טובים".
יובל קיבל ציונים מעולים, שמר על ממוצע של 97+ והיה על גג
העולם.
היו לו חברים טובים בבית הספר החדש, הוא הצליח בלימודים וגם
התארס עם חברתו.
מה שנקרא, הוא הרגיש על גג העולם.
יום תעודות המחצית הגיע, וכמו שציפה ממוצע התעודה היה 97.5 -
98, הכי גבוה בכיתה, בזמן שגילי היה איפשהו באמצע עם ממוצע 90
שגם היה מכובד.
הלימודים הסתיימו מוקדם ושניהם היו מאושרים על שהצליחו כל-כך
בלימודים ובכלל בכל מה שקורה להם בזמן האחרון. בדרך הביתה הם
עברו דרך קיוסק וראו שלט: "חדש! - תחנת ווינר וטוטו!"
"אה, 'סתכל, יש שם ווינר!" אמר גילי. "תגיד לי, מה אתה מפגר,
אתה רוצה להמר?!" יובל ענה לו.
"עזוב אותך, נו, רק 10 שקלים."
"תגיד לי שאתה לא רציני!"
"רק 10, עשה טובה!"
"טוב, יאללה בוא..."
שניהם הלכו אל הקיוסק ושמו 10 שקלים, סתם בשביל הכיף.
באותו יום בצהריים כששודרו המשחקים שהם הימרו עליהם הם עקבו
אחריהם והרגישו הרגשה של עילוי וכיף שלא חוו עד כה.
הם היו יותר קשורים אל הקבוצות עצמן, עכשיו כשהם שמו עליהם
כסף, ובתור חובבי כדורגל זה יותר ממצא חן בעיניהם (פלוס
האפשרות לעשות הרבה כסף, כמובן).
הם זכו ב-30 שקל והיו מאושרים.
למחרת באו לאותו קיוסק שוב.
גילי שכנע את יובל לשים 20 שקל ולא 10 הפעם, כי "אתמול זכינו
ב-30. מה 'כפת לך? זה כיף, אתה ראית בעצמך, לא?"
שוב זכו, הפעם ב-100 שקל.
למחרת שוב עברו ליד אותו קיוסק, ושמו הפעם 90 שקל וזכו ב-400.
הם היו מאושרים עד הגג והתחילו לשים סכומים גדולים, ולאט לאט
התחילו להגיע ההפסדים והם הגיעו למצב שהפסידו 500 שקל ביום
ו-300 שקל ביום.
ככה לאט לאט המשיכו להמר בלי לבדוק את החשבון כי בכל זאת הם
זכו מדי פעם והיו בטוחים שהם מורווחים.
יובל הלך לישון ולא יכול היה לחכות עד למחרת אחרי הלימודים,
כששוב יהמרו. ממתנגד פנאטי להימורים הפך למהמר מכור שלא יכול
להפסיק גם בהפסדים ענקיים. התברר לו באותו יום שכבר היה
בהפסדים של 2000 שקל.
למחרת תפס את גילי לפני הבית ספר:
"גילי, אנחנו מופסדים כל אחד ב-2000 שקל. תגיד לי, אתה קולט מה
עשינו?! הפסדנו 2000 שקל בהימורים!"
"אל תדאג, נשים 300-400 שקל, נזכה ב-5000 ונכסה את החוב
לגמרי."
"שמע, לדעתי, צריך פשוט להפסיק עם זה וזהו."
"סמוך עליי."
יובל לא ידע למה אבל בכל זאת הוא סמך על גילי והמשיך להמר
והמשיך להפסיד וההפסדים רק גדלו וגדלו עד שהגיעו למימדים
מפלצתיים של 10000 שקל.
באותו יום שהפסדיהם הגיעו ל-10000 שקל יובל וגילי החליטו לעשות
מעשה: כל אחד לקח מהחשבון של ההורים שלו 20000 שקל והימר עליהם
כדי לזכות ב-200000 שקל.
למחרת עשו את זה והימרו.
והפסידו.
הם המשיכו למשוך כספים מהחשבון של ההורים שלהם, כמובן אחרי
שנגמר שלהם, והמשיכו להפסיד, אבל פשוט לא יכלו להפסיק; הם היו
אחוזי דיבוק להמשיך ולהמר כאילו אם לא יהמרו ימותו.
יום אחד בסוף כתה י"א, אחרי שחברתו נפרדה ממנו בגלל הידבקותו
להימורים, ממוצע הציונים שלו ירד ל-80 והוא הרגיש ממש לא טוב.
הוא גילה שחשבון הבנק של הוריו נגמר.
הוא הגיע הביתה והסתגר בחדרו כמעט בכל יום.
הוריו לא הבינו מה קורה לו.
ערב אחד נשמעו דפיקות על הדלת.
"מי שם?"
"מעקלים."
"מה?!"
"פתחו את הדלת."
הם פתחו את הדלת ויובל רץ לחדרו.
"בשם משרד ההכנסה אנו מעקלים את ביתכם וכל מה שנמצא בפנים בגלל
שאין לכם שום כסף לשלם את כל החובות שהצטברו לכם והצ'קים
שחזרו. אם תבדקו תראו שחשבון הבנק שלכם מורה על 0."
אמו של יובל התעלפה במקום והאבא החל להזיע. הוא קרא ליובל למטה
אבל לא היה שום קול. הוא קרא עוד פעם ולא היה שום קול.
הוא עלה במדרגות לחדרו של יובל ודפק על הדלת.
אין קול ואין עונה.
הוא דפק על הדלת חזק יותר ולא נשמע שום קול.
הוא דפק על הדלת ושבר את המנעול ונכנס ולא האמין למה שנגלה
לנגד עיניו:
גופת בנו תלויה באוויר מחוט הכרוך סביב צווארה הקשור בקצהו
השני לתקרה.
בנו שלו התאבד, הוא לא האמין לזה, לא עיכל את זה והתחיל ליילל
בבכי ואז ראה את הפתק על הכרית של יובל:
"מצטער, אבא ואמא, זה היה פשוט הימור אחד לא מוצלח".