הלילה אין לי סיפור לספר.
הם יתקבצו סביבי גופי הישן, כבכול לילה, ינסו להאזין למוצא פי,
למלמולים שהתרגלו לשמוע בכל לילה כדי לשעשע את עצמם בשעות
הקטנות בהן האש כבר לא בוערת בעצמה, השפעת האלכוהול נחלשת
והרגשות שבים ומשתלטים על האדם. בי יחפשו הסחה.
אך הלילה אני אילם.
אני שוכב ללא ניע, קל לי כל כך לשכב כך, אחרי הכל אני מת. אני
לובש את גופי כפי שבמקומות מסוימים נוהגים לעטות עורות חיות.
אין לי צורך בשם, אני כבר אינני קיים, כמו כוכב שהפסיק להתקיים
אך אורו עוד מופיע בשמיים כך גם אני. אך לא הלילה.
הלילה הזיכרון ממלא אותי, אילו עוד הייתי אדם הייתי וודאי
מתנגד, אך אין לי כל צורך בהתנגדות, דמותה הצרובה במוחי לוקחת
ממני כל צורך בהתנגדות.

אושר הוא הרווח שבין שפתיה.
אני מתמקד באותו הרווח שבין שפתיה הרוטטות רטט עדין, כמו
ממלמלות תפילה נשכחה, בעיניה הכבויות, במראה גופה המפלח את
ליבי במדקרות של ערגה, והיא מגיבה למבטיי ומתרוממת בעדינות אבל
לא בכוח שרירים, היא אינה מניעה שום שריר, היא מתרוממת בכוח
רצונה האילם והלא טבעי להיות זקופה, שוברת צורה, פורשת ידיים,
זוקרת את אותן הכנפיים השבריריות לכאורה שכל צל אור מקרי מתווה
להן מתאר.
הרוח מביאה איתה יללות רחוקות בטון נמוך, רחוקות כל כך שאין
לשים אליהן לב, שאין לתהות על הספק באנושיותן, דעתי קצת מוסחת
אך מבטי מצטלל ונמשך בעוצמה שוב אל שמורות עיניה, היא עירומה
אך גופה לא אומר לי דבר, אין לו השפעה מינית עליי. אני ממשיך
להביט ורואה כיצד השלשלאות הכובלות אותה לקיר מתחילות להתמסמס,
ודאי מעצמת חום גופה המתגבר, מעוצמת  האפלה המתקדרת סביבה
כאילו היא חור שחור וכל שבבי האור נשאבים אל דמותה הנשגבת,
הבוהקת בהתרסה כניגוד לאותה העלטה. לרגע היא עומדת שלווה, אין
שום קול, אין שום רחש, אין שום צבע אין שום דבר ביקום מלבדה,
עוברת בי מחשבה מבהילה שהיא כבר לא בחיים, אבל התנועה היא חיים
והיא מתחילה לנוע, מתחילה לחוג סביב עצמה בסוג של ריקוד פרטי
שקצבו גובר והולך בהדרגה, אני אינני מבין, ומתוך חוסר ההבנה
שלי אני מוקסם ממנה, נשגב מבינתי להבין, אני רק מתבונן, אני רק
גבול שאליו תוכל לקרוס, והיא כוח צנטריפוגלי אדיר, שמש נוספת,
אני עוצם את עיניי המסונוורות מעוצמת מחולה, אך אורה קורן דרך
עפעפיי כפי שרואים פיצוץ גרעיני. ראשית כל פוגע בי גל החום,
אני חש כיצד עורי נצרב לפחם, כיצד עצמות גופי מתבקעות ונמסות
מעליי, כיצד אני הופך לאבק. יופיה קורן יותר מכל אור שמש
שראיתי בחיי, עיניי כבר לא מתפקדות, אך אורה זורם ישירות אל
תוכי, מציף אותי ברגשות שלא ידעתי כמותם בעצמה. מחולה קרב אליי
בערמומיות, שפתיה ממלמלות דברים שאילו לא הייתי מתכחש אליהם
בכל כוח רצוני היו מובילים אותי לאבדון ופיתוי, גם כך אני
אבוד, היא נשגבה כשמש ואני איני אלא אסטרואיד שנלכד בעבותות
כוחות מוחלטים הקורעים אותי ממסלול חיי להתרסק אל תוך חיבוקה
הלוהט.
אנו קרבים זה לזה, ואני מאוהב, כל ישותי כמהה לצליל הריסוק
שיעשה גופי כשיפגוש במסה האדירה של החיבוק הבלתי נמנע שהיא
פורשת בתווך זרועותיה כמו רשת דייגים. אני עושה עוד צעד אחד,
כושל לכיוונה, מגיב מתוך מרי מוחלט של הגוף והלב והנפש כנגד
הרצון החופשי. ריסיי עולים באש, מהירות סיבובה סביב עצמה כה
גבוהה, היא פורשת את ידיה לצדי גופה הפועם פעימות אדירות
המהדהדות בחלל החדר, אני מרוכז במשיכה הזו לגעת במרכז החום הזה
שלה, והיא קרבה אליי בצורה רצונית, עיניה עצומות אך מביטות בי
בתאווה שאינה מצליחה לרסן, היא עושה עוד צעד אחד קטן ונוסף, אך
אז מרגישה במשיכה הפתאומית, האכזרית והחדה של השרשרת המחברת
אותה בקולר אל הקיר, עיניה נפקחות מתוך כאב האכזבה, ורעד
ההזדמנות המבוזבזת. היא מתעוררת וכל כוחותיה נושרים מעליי. אני
מועד, מבולבל ואבוד דרך האוויר המחושמל אל נשיקתה שהיא תום
חיי, אל אותה חשכת זיכרון הפוערת את זרועותיה לקראתי, אל
החיבוק הזה שמאגד בתוכו את כל משמעות קיומי.
דמותה צרובה בסיבי חיי.
כך, שם, חיי.