16:01
ספל קפה מעלה אדים על שולחן ממורק, עיתון מקומט משמאלך ועיניך
נעוצות, מבעד חלון עכור, בעצים מוכי רוח. מקופסה שחורה עמומה,
מעורסלת לצדה של עוד מוכרת מנומנמת, עולה מישהי לשיר ואתה
בהיסח הדעת מתאם את שפתיך לקולה.
הקפה שלך מתקרר, אבל אתה לא זקוק לו. אין זה הגוף שלך שצמא,
ואין זה קפאין שמשאיר אותך ער בלילות, אותם אלו שמזדנבים שוב
לאטם בחזרה אל תוך חייך.
מבט חטוף עוקב אחר אדים מהבילים המסתחררים להם מעלה, אל תקרה
נוספת שאתה מכיר כה היטב, נמוגים בעצלתיים לעניינם, ואתה חוזר
לבחון את הסערה... אבל לא את הנכונה. לא את זו שמסחררת את חייך
מזה תקופה כה ארוכה.
כבר דקה שלמה אחרי ארבע, והשמש בחלקה עדיין מאירה, למרות סופה
משתוללת המנסה לדכא כל שמחת חיים, אך עדיין לא מצליחה לחדור
לתוכך.
זה כבר דקה שלמה אחרי שכה רבים כבר עזבו, ואתה ממשיך לבהות
בעצים מוכי רוח, מייחל לרוח חזקה שתהלום ותכופף גם אותך.

16:02
והזמן שלך לא נע, זקוף איתן בשטף רוח הדוהרת מולו, יכול לה
ומסרב לקבל את מרותה. אתה עומד משתאה מול עונות מתחלפות, ניצב
מבולבל מול הסתערות הטבע המדגים את חוסר סבלנותו כלפי שהותך
ולמרות המראה והטעם... למרות תחושותיך, עדיין חש את השעון
הפנימי שלך מתקתק בעצלתיים. יום מתחלף לו בליל, סהר נוסף מכריס
לחדוות הכלל אבל אתה עדיין נעוץ במקומך ומצפה לשעת בין ערביים,
ממתין רכון מעל לקפה מהביל ועוקב במבט מזוגג אחר סלסול נמוג
נוסף.
כבר שתי דקות אחרי ארבע, ואתה ממשיך לדקלם לאטך מילות שיר
המתנגן לו ברקע, פסי כאב מבזיקים בפניך בעודך מחייך בעצב
למשמעות לא נסתרת מזמרת עלומה.
זה כבר שתי דקות אחרי שכה רבים המשיכו בדרכם אל מקום הגיוני,
ואתה ממשיך לבהות בעצים מוכי רוח, שואף לזרז שעון המתקתק לאטו
ומענה אותך.

16:03
ואתה לאה... כל כך יגע ושבור מהעמידה הזו. שצף הזמן מצליף
וחותך בבשרך עד זוב, ואתה מגשש ומחפש את התחושה הנושנה, אותו
ניצוץ שגווע לפני זמן כה רב, שיזכיר לך את עצמך הקודם, את אותו
אחד שידע להעמיק שורשיו כאלון נוכח סערה ויכל לרכון בחוכמה
בפני מרותה. זאת גאווה מטופשת או מלנכוליה מתוקה, התרפקות
טפשית של שוטה ועוד שלל ביטויים שזה מכבר שיננת לעצמך, כנבחן
השואף לזכות בציון מובחר, אך עדיין אתה ממשיך לעקוב אחר אדים
מסתחררים.
כבר שלוש דקות אחרי ארבע, ואתה ממשיך לנגוס בשפה תחתונה כדי
להחניק זעקת תסכול המנסה לפלס לעצמה דרך החוצה.
זה כבר שלוש דקות אחרי שכה רבים כבר מצאו מקום הולם לעצמם
בעולם, ואתה ממשיך להתרפק בסבל רב על פאזל רגשות מאובק ששלפת
ממגירה טחובה.

16:04
הקפה שלך נגמר אך עיניך עוד טרוטות ממאמץ אותו זר לא יוכל
לראות.
אי שם, הרחק ממך, אותה זמרת מסיימת את שירה וחריצי כאב עמום
נוטשים את פניך וחודרים שוב אל תוכך, משאירים רק זכוכית חלקה
אותה זר לא יוכל לחדור. וטוב שכך... או רע שכך... את זאת אינך
יודע עדיין. למרות כל המתחולל, כל שקרה, וכל העתיד עוד לבוא
באותו נחל זמן השוצף בפני הכל מלבדך, אין אתה מוצא את העוז
לחלוק... הקפה המהביל הזה הוא שלך בלבד, ואחר האדים המסתחררים
ימשיך לעקוב מבט עייף אחד. זוהי כוס התרעלה הפרטית שלך, ואתה
חוזר אליה פעם אחר פעם, מתנחם במרירות הצורבת הפושה באיבריך
לאחר כל לגימה, מתרענן בקהות נוספת המזדחלת עמוק פנימה אל
מקומות ששכחת מכבר על קיומם מזה זמן כה רב ו... כן, אפילו
מחייך אל נוכח סערה נוספת שמתנפצת על גופך הזקוף בגל כאב מחליא
המצמרר את עורך.
כבר ארבע דקות אחרי ארבע, ואתה ממשיך לשתוק מבחוץ בעודך מתייסר
מבפנים... בוחן היטב כל תחושה העלולה לברוח החוצה ולהסגיר את
המתרחש בך.
זה כבר ארבע דקות אחרי שכה רבים כבר גילו את המזור לכאבם, ואתה
ממשיך לשמור על דפים מצהיבים הטמונים בקופסה אותה מעולם לא
הצלחת לחתום עד תום.

16:05
ואתה יוצא לסערה החיצונית, זו שלא מאיימת על נפשך. יוצא החוצה
ועומד בפני מזרקה מחלידה בעוד רוח מקנטרת שולחת בך טיפות
קפואות. לצד חתולים אדישים המתכווצים בפניה, אתה ניצב איתן
ומקנא להם.
קרני שמש אחרונות ממשיכות במסען אל פני זכוכית קפואות וחוזרות
כלעומת שבאו באנחה, אותה רק אתה שומע. אתה רוצה לעזור להן,
באמת שאתה רוצה אך... שכחת. איבדת ומחקת את הידע בשוגג או
בכוונה (וכי זה משנה?!) וכעת אתה מביט כעובר אורח המום בפני
דברים כה רבים שנראו לך כה שגרתיים בעבר. אתה רוצה לחזור
לטעום, להרגיש, לשמוע, לחוש, לראות ולדעת... כן, גם לדעת, את
הכל בשנית, אך הקפה המאדה ממשיך להסתחרר אל מול פניך לקולה של
זמרת המשחיזה כאב נושן בלבך.

כבר חמש דקות אחרי ארבע, גרגרי חול הזמן ממשיכים להתאסף אל שעת
בין ערביים, ואתה ניצב בחברת חתולים אדישים, נותן לרוח מצחקקת
לפרוע את כל מה שטרם נפרם בך.
זה רק חמש דקות אחרי ארבע, והיום שלך רק מתחיל...