מסתבר שרוב הדברים שקורים בחיים לא קורים לאנשים מסוימים.
לפעמים זה נראה כאילו לכל האנשים בעולם קורה "פחות או יותר"
אותו הדבר אבל במין סוג של וריאציה אחרת.
בזמן אחר, בגיל אחר, עם מישהו אחר, בעוצמה אחרת. אבל בסך הכל
זו אותה הגברת. לפעמים גם האדרת לא ממש טורחת לשנות עצמה ממש.
נראה לי שהבנתי את זה לגמרי בפעם הראשונה ששמעתי שיר אליו כל
כך התחברתי.
התחברתי עד כדי כך שממש כעסתי על עצמי שלא אני בעצמי כתבתי
אותו. הרי זה בדיוק מה שרציתי להגיד אז איך זה. איך זה שמישהו
אחר כתב את זה. כאילו נכנס לך לראש, ללב והוציא לאור כל פיסת
מחשבה ורגש שהייתה שם. ככה, לקח את זה על עצמו.
מה כל זה אומר בעצם? בעיקר זה אומר שכנראה משפטים כמו "זה קורה
לכולם" אינם קלישאה לגמרי.
וכנראה עצות של אלה שלמדו על בשרם אולי לא צריכות להתבטל ככה
בהינף יד.
אבל זה לא מספיק. ואף פעם כנראה לא ממש יעבוד.
וגם הגעתי למסקנה.
למסקנה שעדיף ככה. זה לא היה יכול להיות אחרת. איך נוכל לכאוב
כמו שצריך או לאהוב ככה - באמת - אם נאמץ את המשפט - "זה קורה
לכולם, זה יעבור".
לא מעניין אותי שזה קורה לכולם, זה קורה לי. וכנראה שבצורה שבה
זה נוגע בי זה לא ייגע באף אחד אחר. מה שהופך את כל העסק
למיוחד אני משערת. וכל העניין הוא שינוי האדרת, שקיים הרי
במידה מסוימת, על זה כבר הסכמנו, לא?