זהו - עכשיו אף אחד לא יטריד אותי...
לא כאן בכל אופן...

סוף-סוף קצת שקט, אין חשבונות לשלם, מצאתי לי מקום די נחמד,
מדי פעם שומעים אנשים בוכים אבל זה כבר נסבל לעומת מה שהלך
במקום הקודם שהייתי בו. זה היה פשוט מזוויע, איך שכולם באו
אליי ושאלו אותי שאלות. כל היום הייתי עסוקה בבעיות שלהם שלא
שמתי לב לבעיות שלי. הייתי יושבת כל היום וכותבת מכתבים, מדברת
בטלפון, יושבת עם אנשים קצת משוגעים. זהו! כל זה נגמר ועכשיו
יש לי קצת חופש.

זה לא שעזבתי סתם ככה. פשוט החלטתי שמגיע לי חופשה מכל זה, מכל
הרעש והבלגאן. כבר חשבתי על זה המון זמן. פשוט לא היה לי זמן
לממש את זה... רואים את האירוניה?
אבל זה בסדר, באמת... זה כל מה שיכולתי לבקש - חוץ מהאנשים
הבוכים. אין פה הרבה אנשים, אבל עוד מעט עוד אנשים יגלו את
המקום הזה ויתחילו להגיע לכאן ואז יהיה פה ממש כיף. לידי גרה
איזו אישה קשישה, כל היום מנגנת בכינור שלה. היא היתה עובדת
בכיכר העיר. נו, אתם יודעים, זו האישה שניגנה ואנשים היו
עוברים ושמים לה כסף בתיק של הכינור. כן נו, זו היא!
היא דווקא ממש נחמדה, אבל יש איזה בחור צעיר שעבר לכאן לא
מזמן, וקצת קשה לו להסתגל ל"שעמום" של המקום.

אני דווקא אוהבת את השקט הזה. לפעמים, כשאני חושבת על משהו
מצחיק שקרה לי במקום הקודם, אני צוחקת בלב, ואז הצחוק פשוט
מתגלגל ואני צוחקת בקול רם עד שאפילו האישה הקשישה מבקשת ממני
להפסיק כי זה מפריע לה לנגן והיא חייבת לסיים את הסונטה הזו
לפני שבעלה עבור אליה. כשאני צוחקת בקול רם, יש מעין הד כזה
גדול ואני שומעת עוד כמה אנשים צוחקים אחריי, איתי או עליי -
זה לא ממש משנה אחרי המטורפים שביליתי איתם זמן...
טוב, הגיע הזמן קצת למתוח שרירים, אולי אני אלך לבקר אצל
הקשישה, נראה כבר... היה נחמד לדבר איתך...




אתם יכולים לנחש איפה הייתי, איפה אני עכשיו ובמה עסקתי בעבר?
בבקשה - תנסו...