היו היה פעם בארץ רחוקה
דייג עם בית, אישה  וחכה.
כל בוקר אל הים היה יורד
ובמקום לתפוס דגים - מנסה להתאבד.
כשערב יורד חוזר לאשתו
לא דגים לו - ריקה רישתו.

"מה יהיה לאכול?" האישה מתלוננת.
"לא לחם, לא דג? הריקה הצנצנת?
עבודה מכובדת צריך אתה איש!
עורך דין או נגר עם מסמר ופטיש."
והאיש את ראשו מרכין ואומר:
"מצטער אישה, מצטער."

וכך בכל יום, חודש, חודשיים
אין מה לאכול - יבשו אף המים
והאיש את ראשו מרכין ואומר:
"מצטער אישה, מצטער."

בוקר אחד כשירד אל הים
ראה מרחוק, שקרב לוויתן.
קיפל את דבריו והביתה מיהר
"ניצלנו אישה" הוא סיפר.

"תפסיק בעלי!" האישה מתלוננת.
"לא לחם, לא דג? הריקה הצנצנת?
עבודה מכובדת צריך אתה איש!
עורך דין או נגר עם מסמר ופטיש."
והאיש את ראשו מרכין ואומר:
"מחר אישה המצב ישתפר."

בבקר ירד אל הים הגדול
חיבר פיתיון בגודל אשכול
נעלם האשכול, נעלמו משקולות.
הלוויתן בצהלות והאיש בקללות.
"יימח שימו - מחר אנסה הכפלות."  

"נמאס בעלי!" האישה מתלוננת.
"לא לחם, לא דג? הריקה הצנצנת?
עבודה מכובדת צריך אתה איש!
עורך דין או נגר עם מסמר ופטיש."
והאיש את ראשו מרכין ואומר:
"מחר אישה המצב ישתפר."

בבוקר שבר הדייג חסכונות
מיהר וקנה - רשת, קרסים וחכות.
"הפעם אצהל ואתה תקלל."
כל הדרך לים הדייג ממלמל.
בעיתוי המושלם זרק  הקרסים.
אך הדג הסתובב בדקה התשעים
אוי!! החכות, החכות איזה נפל
נעלמו בעקבות הגאות והשפל.
והרשת שחוברה בגיבוי אל החוף.
גם לה הראה הלוויתן את הסוף.

והאיש לאשתו מרכין ראש ואומר:
"מחר אישה המצב ישתפר."

"אחפש עבודה, אהיה בעל מושלם
לא דגים, אשליות ובטח לא ים."
חיבקה האישה את בעלה האומלל
"על הזמן שלך היה לי חבל
סוף, סוף אליי תשים לב."
האישה צהלה. והאיש התחייב.

ובלילות, כך בני הכפר מספרים
עוד יורד הדייג ובוהה בדגים.