קרה לכם פעם
שהרגשתם שהעיניים שלכם כל כך מתות
שכבר אי אפשר לראות בהן טוב?
קרה לכם פעם
שרציתם לחתוך את עצמכם
סתם בשביל לדעת אם המוות יותר כואב מהחיים?
קרה לכם פעם
שנפלתם כל כך חזק ועמוק
שהאיברים שלכם בגוף איבדו את מקומם?
קרה לכם פעם
שרציתם למות בשניה אחת
רק בגלל שהבנתם כמה אתם לבד?
קרה לכם פעם
שאיבדתם שיווי משקל בדרך הביתה
מרוב מחשבות על סוף?
קרה לכם פעם
שידעתם שכלום לא ישתנה
גם אם אתם תהיו מאושפזים?
קרה לכם פעם
שעמדתם במקום עם הרבה אנשים
והרגשתם הכי לבד בעולם?
קרה לכם פעם
שחיפשתם משהו ממש חד
רק כדי לחשוב מה היה קורה אם?
קרה לכם פעם
שהייתם במסיבה המונית
וישבתם עם כל הדשא וכל מה שיכולתם לעשות זה לבכות?
קרה לכם פעם
שכל כך נמאס לכם מעצמכם
שרק רציתם לא להתעורר בבוקר?
קרה לכם פעם
שכל מה שרציתם
זה להיות מישהו אחר?
קרה לכם פעם
שאיבדתם את שפיותכם
רק בגלל שהבנתם שאתם אתם?

                            כי לי כן...

אתם בטח חושבים שאני סתם ככה אוהבת ללכת עם מחשופים...
אבל אתם כל כך טיפשים שאתם לא רואים, שאין לי דרך אחרת להציג
את עצמי, רק ככה אני מזמינה את כולם למופע של יפעת.
למופע האימים הזה
שלא נגמר...
כי מה עוד יש בי?
מה עוד אני יכולה להציג לעולם הצבוע הזה?
פעם ראשונה שנמאס לי להרגיש מתוסבכת...
היום, היום אני רוצה להיות רגילה... לחגוג את פורים כמו כל
ילדה.
הרי היום הולדת שלי מתקרב... ואני רוצה לשמוח על זה שנולדתי.
באמת.
אז למה אני לא יכולה?

לא נשארו לי כבר הזמנות למופע של יפעת.
חילקתי את כולם.
המופע שלי לא מוצג בתיאטרון מפואר או משהו כזה.
אז תשימו לב פעם, בדרכם למקום כלשהו, תראו אם אתם רואים איזה
ילדה אחת מעורבבת בתוך המון אנשים שמחים והיא בוכה...
תדעו שזאת אני
וכך תוכלו לצפות במופע מהצד.
כמו אלה שחילקתי להם כרטיסים... הם בכלל לא טרחו להגיע...

אה, ואגב, אני חוזרת לפסיכולוג. בטח עוד אשליה על מישהו שיוכל
לעזור לי. אני לבד במערכה,
                                                והוילון
נסגר...