הוא נאנח בשקט. "אני כבר לא יכול עם המצב הזה"
"מבין אותך לגמרי" מלמלתי. "זה הכל כזה מגעיל. אי אפשר לצאת
לרחוב אפילו"
הוא הנהן וצעד לכיוון החלון בשקט. לא ידעתי מה להגיד. ראו עליו
שהוא סובל. כלכך רע לו.
"אולי זה יגמר כמו בפעם הקודמת, אתה יודע...", התקרבתי אליו
והנחתי יד על כתפו. "אולי זה שוב יסתדר כמו שצריך, בלי הרבה
הרוגים".
"אני לא מאמין" הוא אמר בפנים חמוצות "לא, זה לא נראה לי"
ניסיתי להשאר אופטימי, או לפחות להפגין כזאת התנהגות. לא רציתי
שיראה שאני גם מפחד. רציתי לתמוך בו.
חייכתי אליו בשקט ופתחתי את הוילון. אולי קצת שמש תעזור לו.
חוצמזה נמאס לי כבר מהאפלה והחושך.
לצערי, לא שמש נגלתה לפנינו אלא רק המחזה הרגיל. המוני
פינגווינים רצו ברחובות בטירוף, צחקקו וצרחו. ראו עליהם שהם
נהנים מהפחד שהם מעוררים.
פינגווין אחד התקרב לחלון שלנו בצעדים מגוחכים וניענע את ישבנו
לכיוונינו. פלטתי צעקה חנוקה ומבוהלת.
"אמרתי לך. הכל כזה קקה" הוא אמר מאחורי בקול מדוכא. "הם
השתלטו עלינו ובקרוב גם על שאר העולם. אפחד לא מקשיב לנו, כל
שאר העולם נשאר אדיש".
הוא קם בכבדות מהכורסא הגדולה שנחה ליד החלון. הקפיצים שלה
חרקו בשקט. היא כבר לא הייתה כמו פעם, לא. מאז שהכל התחיל הוא
היה יושב על הכורסא כל הזמן, מסתכל החוצה ומדי פעם נאנח
לעצמו.
הוא הלך בצעדים כבדים ועייפים ותפס את הרובה הגדול. כבר ידעתי
מה לעשות, זה היה כבר חצי אוטומטי מרוב כל הפעמים שזה קרה, אבל
בכל זאת הוא ציווה עלי "פתח את החלון!"
רוח קרה נכנסה לחדר. הם התאימו את כל האזור לנוחות שלהם.
ירייה, שתיים, שלוש. הפינגווין צנח בשקט על הפרחים ששתלתי
בגינה שמתחת לחלון לפני שהכל התחיל.
הוא לא עזב. עוד ירייה ועוד ירייה ועוד אחת ועוד.. ועוד...
"די" מלמלתי. "די, זה נגמר" חיבקתי אותו והורדתי לו את הנשק.
שמעתי אותו בוכה. לו המצב היה הכי קשה, אני חושב, בהתחשב בזה
שסבא שלו היה פינגווין.
"היי" אמרתי בקול קצת יותר בטוח. "הפינגווין התפגר".
הוא חייך והנהן "ככה נכחדו גם האנטילופות"