קרני השמש הראשונות של הבוקר שחוצות את מפתן החלון שלה אל חדר
השינה עוברות את הסף בהססנות מהולה בחרדה. אין להן ולא לנו
מושג מה נמצא מהצד השני של החלון. הדירה אפלולית במקצת, שולחן
בפינה אחת ועליו זרוק מחשב ומסך מגודל. גיבוב של ניירות
מקושקשים ומודפסים ומקושקשים לכל אורך ורוחב השולחן קוברים את
המקלדת ומאיימים לגלוש אל הרצפה. מדפים לאורך הקיר, ובקצה השני
של החדר מיטה. על המיטה מוטלת מתחת לשמיכה צורה לא ברורה של
אדם ישן, וקצה רגל נשית בעליל מבצבצת מבעד למצעים. הצורה הנשית
בעליל שלנו זזה מתחת לשמיכה, וראשה מבצבץ מבין לכרית ולשמיכה
וכשהיא פותחת עיניים היא מסתכלת מסביבה ואז אל מחוץ לחלון
באותה מידה של הססנות מהולה בחרדה שקרני השמש מגלות בדרכן
פנימה.

היא זורקת רגל אל מחוץ לשמיכה, כדי לגשש אם קר או חם בחוץ,
ואחרי כמה שניות, כשנדמה לה שהכל בטוח, היא מתיישבת לאחור,
נשענת על הקיר ומושיטה יד אל קופסת הסיגריות. תמיד אל הקופסה
הריקה קודם. היא מושכת יד אל הפה, מדליקה סיגריה, לוקחת שאיפה
גדולה, מעבירה יד בשיער, ונושפת החוצה. המכתבים מבצבצים מתחת
לדלת, והיא נתלית בתירוץ העמום הזה כדי לקום מהמיטה. היא אוספת
את המעטפות, טורפת אותן כמו חבילת קלפים וקוראת ברפרוף את שמות
השולחים. במבט מאוכזב היא זורקת את החבילה על השידה ליד הדלת.
שעמום המחץ. הקומקום כבר פועל, אבל היא לא זו שהדליקה אותו.

אה... העצלן קם סופסוף. היא מחייכת לעצמה. היום אולי ייצא לה
לעבוד לשם שינוי. כל שאר הזמן היא סתם מסתובבת בדירה שלו, מלאת
חיוניות ומרץ כמו זבוב בצלוחית יוגורט. הוא אף פעם לא טורח
להתיישב ולהגיד "מותק, בואי נגרום לקסם שלך לעבוד הפעם." היא
מגרדת מתחת לצלעות, מפתלת יד אל מאחורי הגב, וממשיכה להתגרד.
מצד שני, הוא אף פעם לא אומר לה כלום. לוקחת עוד שאיפה
מהסיגריה. הוא יוצא מהשירותים בתחתונים ומדדה אל עבר המחשב.
מתיישב בקלילות, ובוהה במסך. היא אפילו הטריחה את עצמה מספיק
כדי להכין לו קנקן קפה ולהדליק את המעבד תמלילים. "נו כבר יא
פדלאה שכמוך, הנ' כתב ספרים שלמים על מכונת כתיבה חבוטה
ודוסטוייבסקי עוד בפחות מזה ולך יש את הצעצוע המגניב הזה שלך
ואפילו דף אחד עוד לא נתת לי." הוא בוהה באוויר בנקודה דמיונית
בערך חמש סנטימטר מעבר לכתף השמאלית שלה. מקלל בשקט וחוזר
לבהות במסך. הוא מעיף מספיק ניירות מהשולחן וחופר את המקלדת
החוצה. הפלאפון שלו מצלצל. שנייה לפני שהוא עונה, היא מניפה
רגל ובקצה האצבע מעיפה את המכשיר הארור מהשולחן.

הוא בוהה באוויר לעבר נקודה דמיונית חמש סנטימטר מעל לרגל
המושטת שלה, מפספס במטר את הפישוק הנפלא שבו היא עומדת, ובמבט
של ייאוש מחזיר את עיניו אל המסך ואל הדף הריק. הוא היה מעדיף
לענות לפלאפון. הוא היה מעדיף למיין את אוסף הבולים של סבא
שלו. הכל עדיף מאשר לבהות במסך ריק בלי שום דבר לכתוב. בלי
סיפור להוציא מתחת לאצבעותיו. הוא מוציא פתק קטן, משרבט עליו
בזריזות "לקנות מסרגות". חיוך של שביעות רצון מבליח על פניו
לרגע, והוא מצמיד אותו בנייר דבק לשולי המסך, שם הוא מצטרף
לצבא של פתקים, לא פחות שתומי פשר מהאחרון. "לטייל בתחנה
המרכזית", "אורז מתפוצץ", "ילדות בין צבעונים" ושלל הערות. היא
עוברת על אוצר הרעיונות שלו, בתקווה שאולי הפעם היא תוכל להניח
אצבע על אחד מהם ומשהו מזה ייכנס סופסוף לראש האטום שלו. היא
מנסה להסביר לו "אם נגמרו לך הרעיונות חמודי, קח את הרגליים
וצא לטיול ארוך בחוץ. משהו יבוא אליך. ואם לא, פסנתר ייפול
עלייך מהשמיים ואז..." הוא מכחכח בגרונו, והמילים דועכות לה על
הלשון. נדמה לה שהוא לא מקשיב. שוב.

בינתיים הוא פותח וסוגר מסמכים ישנים שלו. משמיע קולות משונים,
מדליק סיגריה, וביד אחת מקליד תיקונים להתחלות של סיפורים שהוא
כבר לא ישלים אף פעם. היא מחייכת ונשענת על הכתף שלו, מקרבת את
פניה למסך וקוראת בעניין מה. היא מצאה משהו מעניין לקרוא. היא
נשענת על הכתף שלו ומקרבת את פניה אל המסך עוד קצת. "צהריים של
יום חמישי, ערפל חם ולח מסתיר את השמש והחום נסבל עד גבולי.
היא יורדת מהאוטובוס אל הרציף ומלווה במבט פעור את הנחיל
האנושי שנדחק אל תוך התחנה מולה." היא משתעלת מעשן הסיגריה.
הוא מנגב את האף בשרוול וממשיך להקליד.

הוא מפנה את מבטו לכיוונה, האף שלו קרוב אל הלחי שלה, ותולה את
מבטו בנקודה דמיונית שלושה סנטימטר מעבר לפנים שלה. נדמה לו
שהוא לא לבד. איזה שריר לא רצוני קופץ לו בלחי. היא מצחקקת
והוא מרגיש יותר מאשר שומע פעמונים קטנים מצלצלים לו ליד
האוזן. הוא מפנה את פניו בחזרה אל המסך, ורעיון נובט לו בראש.
הוא מתחיל לכתוב, בהתחלה במרץ, בלי להביט במילים שמופיעות על
המסך. היא עוקבת בעיניים פעורות אחרי הסמן שמתחיל לרוץ לאורך
השורות, מדי פעם בפעם היא נוגעת במסך. בדיוק באותם רגעים שבהם
הסמן נעצר ליותר מרגע, ומצחקקת. והסמן ממשיך לרוץ אחרי כל
נגיעה. היא מרגישה פרפרים בבטן, ומושיטה יד כדי להרגיע את
ההתרגשות שמתחילה לעלות מבפנים. לשנייה היא מורידה את המבט
מהמסך, ומיד מסובבת את הראש בחזרה. הוא מפסיק לכתוב בבהלה, הוא
כבר מזיע. הוא מסובב את ראשו מצד לצד כאילו הוא מחפש משהו,
כאילו הוא איבד משהו. היא ממצמצת, ומקרבת את פניה אל המסך
בדיוק כשהוא מסובב את הראש לכיוונה, והם נתקלים ראש אל ראש,
שפתיים אל מצח. היא הייתה זזה אחורנית אם היא היתה קולטת שזה
מה שהולך לקרות , אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא נוגע במצח
לרגע, מציץ אל תוך פיה הפתוח, ועיניו נפתחות פתאום. "חכי רגע,
נתקע לך שם משהו..."

היא סוגרת את הפה. פותחת עיניים גדולות ועגולות ולוטשת בו
מבטים. "אתה יודע שאתה לא אמור לראות אותי בכלל נכון?" הוא לא
מבין על מה היא מדברת, וגם לא מתי היא נכנסה אליו הביתה, ולא
למה היא לא לובשת כלום חוץ מאת התחתונים שלו ואיזו חולצה בלויה
שאפילו במדרשוק כבר לא מוכרים כמוה. והכי חשוב, הוא לא יודע מי
היא. מה שמשאיר אותו עם יותר מדי שאלות ובלי הבנה ברורה מאיזו
להתחיל קודם. אבל הוא היה עושה אותה בכל קנה מידה אחר. "מי את
בכלל? ומה את עושה אצלי בבית?" הוא עוצר את שטף השאלות." אתה
לא אמור לראות אותי, אז תפסיק להסתכל עליי ככה. מה יש, בחיים
שלך לא ראית אישה עירומה?"
"איפה עירומה?" היא מסתכלת על עצמה לרגע, מזדקפת ובמבט רווי
כאב מבחינה בבגדים שתלויים עליה. היא מנערת כתפיים, מתמתחת
לאחור, והבד מחליף צבע, רק לרגע...

"זה יותר טוב?" הוא בולע רוק ומהנהן בראשו. "נעים להכיר. אתה,
אמממ... איך קוראים לך בכלל?" הוא מגחך "את עומדת באמצע הסלון
שלי, לבושה בטוגה בצבע אפרסק שבקושי מכסה לך את התחת, את שורצת
בבית שלי כבר אלוהים-יודע-כמה-זמן, ואת אפילו לא יודעת איך
קוראים לי??" הוא תולה את השאלה באוויר ושתי שניות אחרי, הוא
כבר מבין שזו לא השאלה הנכונה, אם יש בכלל שאלה כזו.

ענן סמיך של שתיקה אופף את החדר ושניהם בוהים. התקף הצחוק
שתופס אותה מפתיע אפילו אותה. זה מתחיל לאט כמו צלצול פעמונים,
כמו משק כנפיים של אלף יונים שממריאות. הדפים המפוזרים לאורך
ולרוחב השולחן מתרוממים באוויר לכל הכיוונים, והפתקים המוצמדים
לאורך המסך מרשרשים ואחד אחד נתלשים ומצטרפים לטורנדו של נייר
שהולך ומתרכז סביבה. כשהצחוק שלה מתחיל להירגע, היא כולה מכוסה
בניירות, חלקם תקועים בבגד, רובם מפוזרים על הרצפה מסביב
לרגליה. היא מרימה רגל בנחת מתוך ערימת הניירות ומתקרבת אליו.

הוא בינתיים קפוא במקום, ממוסמר לכיסא ופתק אחד תקוע לו בפה.
וטעם של דם יושב לו על קצה הלשון. הוא מבין שהוא כנראה נשך
לעצמו את הלשון מתישהו. זה נדמה לו כאילו עידנים שלמים עברו
עליו בזמן שהיא צחקה. והוא מבחין לראשונה באור מוזר שמנצנץ לה
בעיניים. הוא כבר לא טורח לשאול איך קוראים לה. הוא מוצץ בין
החיך לשיניים את הדם מחלל הפה, ושנייה לפני שהוא יורק את הפתק,
היא מושיטה שתי אצבעות ושולפת אותו מבין השפתיים שלו. הוא מלקק
את השפה התחתונה, בנקודה שבה הנייר נדבק לעור, ועכשיו סתם שורף
לו קצת.

"איפה היית כל הזמן הזה?" היא מסתכלת עליו במבט שהוא בבת אחת
גם משועשע, גם נבוך וגם קצת פגוע. הוא לא יודע מה היא חושבת.
היא לא ממש חושבת שזה משנה. הם בוהים במסך ביחד. הסמן מרצד עד
אין סוף והוא מקליד אות. היא מושיטה עוד אצבע. אף פעם לא היתה
לה מי-יודע-מה אמונה בכל החידושים הטכנולוגיים האלו...
כשהומרוס הראה לה את נוצת הכתיבה שלו היא היתה מרוצה עד מעל
לאוזניים... כשהיא הסבירה לו מה אפשר לעשות עם הקצה הרחב של
הנוצה הוא האדים עד לאוזניים...

באצבע מהססת היא מקישה על אות. הסמן נדחף קדימה בעוד סימן. הוא
מחייך. ומקליד עוד אות. היא מחייכת אליו בחזרה. "נעים להכיר.
שמי עופר." "אל תשחק עליי את הנימוסים שלך, טוב? תשתוק ותקליד
את מה שאני אגיד לך." הוא מסובב ראש אל המסך, והיא מתיישבת
בקלילות על הרגל השמאלית שלו, ידו מקיפה אותה, ראשו מופנה אל
המסך מעבר לכתף הלא-דמיונית-יותר שלה, ושניהם כותבים. ומילה
אחר מילה הסיפור שלו יוצא מן המחשבה אל המסך. והסיפור שלה
נחשף, טפח אחר טפח. הכותרת?

  "הרומן שלי עם מוזה"