[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דור דורז
/
תאונה

הוא ירד על ברך אחת ופתח את הקופסא. בפנים הייתה טבעת יהלום.
הוא שאל את השאלה. היא ענתה "כן". היא הביטה בטבעת על אצבעה
ועיניה התמלאו דמעות. דמעות של אושר. כבר שנתיים שהיא ואלעד
ביחד והצעת הנישואין עמדה באוויר בתקופה האחרונה. אך באותו
הרגע, כשנפתחה הקופסא, היא הייתה ממש מופתעת ורעדה מרוב
התרגשות. "אני צריך לזוז לעבודה, אהובתי" אמר אלעד לבסוף.
היא לא רצתה שילך כמובן, אך אלעד היה ברמן באחד הפאבים בעיר
ומה לעשות, ברמנים עובדים בלילה.
היא נשקה לו לשלום וחייכה חיוך גדול. היא הייתה מאושרת.

היא חיכתה עד ששמעה את מכוניתו מתניעה ונוסעת ורק אז פלטה צרחה
של אושר. היא התקשרה לאחותה. "סיגל, אלעד הציע לי נישואים".
מהצד השני של הקו נשמעה צרחה של אושר. היה ברור שהן אחיות.
"טוב נו, הגיע הזמן! מזל טוב! הודעת כבר לאימא?"
"עכשיו? כבר קצת מאוחר, לא?" תירצה. "שום שעה לא מאוחרת מידי"
פסקה סיגל. "תתקשרי לאימא מיד!". סיגל ניתקה והיא הביטה
בפלאפון. השעה הייתה רבע לחצות. "טוב נו" אמרה אך לפני
שהספיקה, צלצל הפלאפון. על הצג הופיע "אהובי". היה זה אלעד.
"שלום לבעלי לעתיד" ענתה בעליצות. "שלום" ענה פתאום קול זר.
"שמי גיא. הייתה תאונה. אלעד נפצע והוא בבית החולים".

לבית החולים היא הגיעה הכי מהר שיכלה. בירור קצר העלה שאלעד
נמצא בחדר הניתוח במצב קשה. היא התיישבה על אחד הספסלים בחדר
המיון כשלפתע ניגש אליה בחור צעיר שבגדיו מוכתמים בדם.
"שלום. אני גיא" אמר. "אני זה שמצא את הרכב הפגוע. אני רופא פה
בבית החולים וביצעתי טיפול ראשוני באלעד ואז הבאתי אותו
לכאן".
"מה קרה?" שאלה בקול חלש. "המשטרה אומרת שזאת הייתה תאונת פגע
וברח. מזל גדול שאני הגעתי. מצאתי את הפלאפון של אלעד עליו
והתקשרתי למספר הראשון בזיכרון, "אהובתי" וככה הגעתי אליך".
היא הרימה את ראשה והביטה לראשונה בפניו. עיניו היו עייפות
ומבטו קפוא. "תודה, גיא" אמרה בקול רועד.
רופא בחלוק לבן ניגש לשניהם, החליף מבט עם גיא ואמר "אני
מצטער, ניסינו כמה שיכולנו, לצערי הוא נפטר". היא השפילה מבט,
הביטה בטבעת היהלום, עדיין על אצבעה ועיניה התמלאו דמעות. אך
הפעם אלו לא היו דמעות של אושר.

גיא הגיע להלוויה למחרת, עבר כל אחד מבני משפחתו של אלעד, סיפר
את סיפורו וניסה לנחם. הוא נעצר ארוכות מולה וחיבק חיבוק חזק.
"אם את צריכה מישהו לדבר איתו, לא משנה על מה, אני פה בשבילך"
אמר והביט היישר לתוך עיניה. היא חייכה חיוך קל מתוך נימוס.
כבר שכחה כמה פעמים שמעה את המשפט הזה ביממה האחרונה. אך גיא
היה שונה. הוא הושיט לה פיסת נייר עם מספר. "תתקשרי" אמר והלך
לדרכו.
רק לאחר השלושים, אזרה אומץ והתקשרה. היא לא ידעה למה. היא
חשבה שדרך גיא תחזיק עוד קצת באלעד. אולי דרך עיני האדם האחרון
שאלעד הביט בו, תראה היא את עיניו.
הם דיברו עוד כמה פעמים. שיחות קצרות הפכו לשיחות אל תוך הלילה
ואלה הפכו לפגישות. גיא היה היחיד שהבין אותה. את הכאב שלה. את
זכותה להתאבל, גם אחרי שכולם מסביבה ציפו ממנה לחזור לשגרה.
גיא היה לה לתומך שבלעדיו, כך העריכה, כבר הייתה מתמוטטת.

לאזכרה הראשונה הגיעו כזוג והיא כבר הורידה את הטבעת מאצבעה.
אימא של אלעד הביטה בה במבוכה וחייכה חיוך של עצב, כמו אומרת
"החיים ממשיכים". הימים חלפו והקשר בינה ובין גיא הלך והתהדק.
היא חזרה לחייך, לצחוק ואפילו לצרוח צרחות של אושר מידי פעם.
לפעמים הייתה נזכרת באלעד ואז מיהרה להביט בתמונה שלהם יחד
שהחביאה עמוק במגירה. על השידה הייתה מונחת תמונה ממוסגרת שלה
ושל גיא. היא הייתה מסתכלת של שתי התמונות ומנחמת את עצמה
"איזה מזל שיש לי את גיא".

ערב אחד הגיע גיא וירד על ברך אחת. מכיסו הוציא קופסא. בפנים
הייתה טבעת יהלום. הוא שאל את השאלה והיא, לרגע חשבה על אלעד.
היא הביטה בעיניו של גיא, המושיע שלה. עוד שלושה שבועות תהיה
עוד אזכרה. "איך אוכל להסתכל לאימא של אלעד בעיניים? האם היא
תבין?" תהתה. גיא היה המלאך שלה שהגיע להציל אותה ברגע הקשה
שעברה.
גיא מלא טוב ויהיה בעל מסור ואבא נפלא. "החיים ממשיכים!" אמרה,
ספק בקול ספק בלב. "כן" היא אמרה, הפעם בקול חזק ונשקה לגיא.
דמעות של אושר שוב זלגו מעיניה. שוב היא הייתה מאושרת.

גיא היה חייב ללכת. "משמרת לילה, אהובתי" אמר. מחשבות רעות צצו
פתאום, זיכרונות מהלילה ההוא. היא עצמה את עיניה ונענעה את
ראשה, כאילו לנער את אותן מחשבות ממנו.
גיא הוא רופא. מציל חיים. ומה לעשות, רופאים עובדים גם בלילה.
היא נפרדה ממנו לשלום, לא לפני שנתנה לו נשיקה ארוכה, כזאת שלא
רוצים להפסיק. גיא יצא וצעד אל עבר המכונית שלו. המכונית הישנה
שמלווה אותו מאז הלימודים. כל כך ישנה הייתה שמעולם לא טרח
לתקן אותה. גם לא את הדפיקה בצד, שריד מהלילה ההוא.
גיא עמד וחיכה. הוא ידע למה לחכות. צרחה של אושר, שנשמעה היטב
גם ברחוב השקט. גיא חייך חיוך רחב. הוא נזכר בלילה ההוא, כאשר
שמע את הצרחה הזו בפעם הראשונה.
אז היא הייתה מיועדת למישהו אחר. הפעם הצרחה הייתה מיועדת לו.
עכשיו גם הוא סוף סוף מאושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ליפה זה לא
אוכל
גילדה זה לא
איגוד מקצועי
מימי הביניים
דמניוק זה לא
נאצי


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/06 23:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דור דורז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה