היה היתה ילדה קטנה שאהבה לנגן על פסנתר.
היא היתה מנגנת: מי, דו, מי. שעות על גבי שעות.
אף אדם לא היה מגיע כדי לשמוע את היצירות הקטנות שלה, אבל
אצבעותיה הקטנות פשוט המשיכו. התווים התארכו עד למאוד. ההפסקות
בין תו לתו תמיד לוו בכאבי-בטן קשים. תגדיר כאב בטן. סכינים
צורבים שחותכים עד שהיא צורחת ומתפתלת והראש שלה מתפוצץ
באינסוף צבעים וצורות. מי, דו, מי.
יום אחד הגיע אל החדר גבר מבוגר שסיפר לה בקול שקט-שקט שהוא
שרד את השואה. הוא ביקש ממנה לפנות את כסא הפסנתר הישן כדי
שיוכל לשבת ולנגן. הוא היה בזמנו פסנתרן.
הילדה התחבאה כמו במשחק מחבואים וציפתה שהגבר המבוגר יצא לחפש
אותה. היא ספרה בקול רם עד עשרים (היא לא ידעה לספור עד יותר
מעשרים). כשאמרה "עשרים" היא שמעה בתוך מוחה שקט חלול: מי.
היה היתה ילדה קטנה שאהבה לנגן על פסנתר שהוצב בגובה השמיים.
הצלילים שלה היו נופלים כמו גשם על החוואים שעמלו קשה כדי
להוציא יבול משדותיהם, פירות מהאדמה הקשה.
אזרחי ארץ רחוקה של שלטון דרקוני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.