הצלקות שמשאירים החיים. כשאתה מתעורר בבוקר עם כוס קפה ביד
מהלך בבית ולא נראה שיקרה משהו מוזר, יוצא דופן. צלקות של
ילדות, כשקטנים וחושבים שזה יעבור עם הזמן כשתתבגר. לא עובר
כלום. הזמן לא מרפא, עם הזמן לא נהיה טוב יותר. רק צלקות
שמשאירות זכרונות. זכרונות ישנים שאולי רצינו לשכוח. צלקות
כואבות, בבשר חרוך, דם נוזל במקום דמעות, אלכוהול במקום דם...
צלקות שכואבות בכל פעם שמתקרבים לאותו מקום מקולל. צלקות בבשר,
צלקות בנשמה. צלקות שכואבות כשלוחצים על הנקודות הנכונות.
צלקות גדולות, וקטנות. צלקות שהחיים משאירים בבשר של תינוק,
משם זה מתחיל ולא נגמר לעולם. כשאתה מת ושוכב, ומעליך מצבה
כבדה אתה נזכר בכל הצלקות שלא אמורות לכאוב יותר. איכשהו בקור
שמתחת לאדמה הצלקות שורפות יותר מפעם. כל מה שהיה למרות
הצלקות, היה מעין בריחה מהכאב לתוך בועת אושר. האושר נגמר.
נשארו רק הצלקות. אין לאן לברוח מהכאב. הנשמה לא מתה, לא עוברת
לגוף חדש. היא פשוט עוברת ממעל האדמה למתחת. הכאב הוא אותו
כאב. הוא נשאר, לא עובר. חלקנו מאמינים שהוא חבר...