אני יושבת במרינה ומזמינה אורגזמה, משם לסושי בר ברעננה
ואח"כ ל"פרחים שבורים" בכפר סבא. לפני שאני מסיימת, אני
עוצרת לאייס תה ובייגלה במאפייה על הכביש הראשי, לא חשוב שהשעה
כבר 7 ולא עצמתי עין כל הלילה.
אני מגיעה הביתה, פושטת את בגדי היציאה, נכנסת לאותם מכנסיים
אדומות וסווטשרט לבן מוכרים, נשכבת על המיטה ובוהה.
בוהה בתקרה, תקרה ידועה, התקרה שלנו.

כבר שלושה חודשים שאת ככה, נוסעת במכונית את המסלול הקבוע,
לא מדברת, לא צוחקת, לא רוקדת, לא שרה באמבטיה, לא חיה... רק
בוהה.
רוצה להתקשר אליו, אל אותו מניאק מסומם שנסע להודו והשאיר את
נשמתך לגסוס לאיטה.
אבל אין טלפון, אין מספר, אין כתובת כי את - את שונאת
להיות תלויה.

אני בוהה בתקרה, חושבת על שינוי.
לצבוע לסגול? כחול? שחור? אולי בכלל לשבור את הגג ולפתוח חלון?
ומה בנוגע להדבקת כוכבים זוהרים בחושך?

את מכחישה. לא מוכנה לדבר, במיוחד לא עליו.
טוענת ששכחת, וזהו, זה נגמר.
אך את המחזרים את ממשיכה לדחות, והתמונה שלו עדיין בארנק,
והאבן שקנה תלויה על השרשרת עם החמסה, ועם הדובי את ישנה וגם
הדמעה, גם היא נשארה תלויה בפינת העין מאותו יום פרידה.

החלטתי, תקרה אדומה.