בהתחלה זה הלחיץ אותי, אמרתי לעצמי שחייבים לפעול ומהר! בכל
פעם התאכזבתי מחדש, כבר התחלתי להתייחס לכל העניין בזלזול. את
השאר זה כבר מתחיל להצחיק, וברגע שזה הופך קצת רציני עולה ישר
הטיעון המוכר: "אז תלך לפסיכולוג..."
אני לא מאלה שהולכים לפסיכולוג.
אני יודע שיש בי משהו, פשוט עדיין לא הבנתי מה.
החברה שלי גרה איתי כבר שנתיים. דירה נחמדה ברחוב עזה. מולנו
גר נדב, החבר הכי טוב שלי. בחור מפוזר, סטודנט למתמטיקה, עובד
על איזה דוקטורט. הוא מנסה בכוח להוכיח איזו נוסחה מפוצצת שלא
תורמת לאף אחד חוץ מלפרופסור שלו באוניברסיטה. משהו שקובע שאם
מחלקים את שתי הספרות הראשונות של כל מספר בעל ארבע ספרות
ויוצאת תוצאה שלילית או אי זוגית, הדבר מחייב שחילוק שתי
הספרות האחרונות באותו מספר יביא לתוצאה חיובית או זוגית, משהו
כזה.
הוא הצליח למצוא איזו שיטתיות, אבל הוא תמיד נופל על איזה מספר
נידח שמערער לו את כל התיאוריה.
מה יש לי להגיד להגנתי? החברות התפתחה בעקבות השכנות ולא
השכנות בעקבות החברות.

העניין הוא, שמהרגע שהוא עבר לגור מולנו אני לא מפסיק לדמיין
אותו זוכה בלוטו. לא עובר יום שהבחור לא מקבל ממני הוראה
מפורשת ללכת ולמלא לוטו. בכל פעם אני אומר לו "סמוך עליי...
אתה זוכה בטוח". ובכל פעם מחדש הוא מפסיד. עכשיו כשאני אומר לו
את זה, הוא יודע שהוא לא יזכה, אז הוא כבר בכלל לא טורח.
"רק כשתגיד לי שאני מפסיד אני אלך למלא לוטו שוב. זה אולי נראה
לך זניח, אבל בשביל סטודנט כושל כמוני למלא לוטו בכל יום זו
הוצאה כלכלית לא קטנה."

לכל הסובבים אותי חזיתי שחורות. הכל, אסונות, תאונות, פציעות
איומות. ובכל פעם נוכחתי לגלות שזה לא באמת מתקיים. החברה שלי
לא יוצאת מהבית עד שאני אומר לה איך היא תמות היום. אבא שלי לא
טס לאף כנס עד שאני לא מתאר לו בפרוטרוט איך המטוס יתרסק.
בפעם הראשונה שאמרתי לחברה שלי שמשאית זבל תדרוס אותה היום היא
ממש נלחצה ולא הבינה מה יש לי. אבל ככל שהזמן עובר אנשים
הפסיקו לייחס לזה חשיבות ולקחו את זה ברוח טובה.
לא מדבר הרבה, ואני לא מספר בדיחות. וכשאני כן מדבר אני מספר
לאותו בנאדם איך הא ימות היום.
תקראו לי אדיש, תקראו לי פסי הפסימי, זה כבר לא חשוב.

בוקר אחד קמתי קצת חולה, וקצת עם הנגאובר מאתמול והחלטתי
להישאר בבית. הכנתי לעצמי קפה וסיפרתי לאהובתי איך שהיום
אוטובוס יגרור אותה מהשערות לאורך כל כביש בגין עד היציאה להר
חוצבים.
היא, אשר ישבה והקשיבה לי בעודה לוגמת תה משובח, יצאה מהבית
בביטחון מלא ועם שינויים קטנים בתכנון הנסיעה. וזהו.
התיישבתי מול הטלוויזיה וראיתי BBC עד שנרדמתי.

בעודי מזיל ריר על הכורסא, ישב לעצמו נדב אי שם בפקולטה וחשב
לעצמו, עד כמה מוזר שעדיין לא דיווחתי לו על זכייתו
הפוטנציאלית בלוטו היום.
באופן מוזר, אך די נורמלי לנדב, החליט הבחור לצאת מהשיעור
ולמצוא בוטקה של מפעל הפיס. חיש מהר שלף את ארנקו מכיסו,
ובהרהורי חרטה אחרונים שילם עבור טופס לוטו בודד.
"אם הוא לא יתקשר עד מחר, אני בודק את התוצאות. אם ברגע האחרון
הוא מתקשר, אני זורק את הטופס לפח".

למחרת פגשתי את נדב כשהוצאתי את הזבל והוא את הדואר, ובאופן
מיסתורי - אך שוב לא לא נורמלי לנדב - הוא ביקש ממני לצפות
בתוצאות הגרלת הלוטו היום.
האסימון לא בושש ליפול, וקלטתי שבאמת לא ראיתי דבר אתמול. לא
על נדב ולא על זכייה בלוטו.

באותו הערב ישבנו כולנו מרותקים למסך הטלוויזיה, צופים בתוצאות
ההגרלה. בלי יותר מדי קשקושים, ובלי אפילו ניסיון קטנטן ליצור
מתח אני אגיד לכם שנדב זכה באותו הערב. לא בעשרות מיליונים,
אבל הוא סודר לכמה שנים.
"אני חושב שכרגע פיצחנו את הנוסחה". אמר נדב. "כל מה שאתה רואה
לא קורה, וכל מה שאתה לא רואה קורה".
הוא כל כך צדק. הכל הסתדר לי עכשיו. זה הייחוד שלי, אני פשוט
צריך ללמוד איך לפרש אותו.

חודשיים אחר כך, ישבתי במרפסת שלי שצופה על כביש ראשי, וראיתי
חבורה של ילדים מהשכונה חוצים את הכביש למגרש המשחקים שבצד
השני של הכביש.
אחרי ממש חצי דקה, הגיע עוד ילד, קטן יותר, כנראה האח הקטן של
אחד מהילדים שחצו את הכביש למגרש.
הקטנצ'יק עמד על שפת המדרכה ופחד לחצות. בדיוק באותו הרגע
ראיתי אותו מתחיל לחצות את הכביש וממש אחרי שניים שלושה צעדים
הגיעה מכונית במהירות והעיפה אותו איזה מאתיים מטר והרגה
אותו.
עוד כשהילד עמד שם הרהרתי לעצמי, ובסוף צעקתי לו "ילד, זה
בסדר, אתה יכול לחצות". ואז, בדיוק כמו בחיזיון הקטנטן שלי הוא
ירד מהמדרכה ואחרי שלושה צעדים פגעה בו מכונית והעיפה אותו
מאמיים מטר.

הוא התרסק לגמרי, מת על המקום.
הילדים צרחו כמו משוגעים. הסתכלו עליי כמו על רוצח.
באדישות גמורה הרמתי את הטלפון וחייגתי לנדב. השארתי לו
הודעה.
"נדבוש, נראה לי ששכחנו את המקרים הנדירים שבהם הנוסחאות שלך
לא עובדות".
התקשרתי למד"א שכנראה כבר היו בדרך.
ביום למחרת הגיעו שוטרים אליי הביתה וזימנו אותי לחקירה. מאז
אני במעצר.
מה אני אגיד לשופט, שיש לי חזיונות וכל מה שצריך זה רק להפוך
אותם?
מה? שאני חי יום יום נוסחה מתמטית שאי אפשר להוכיח?
זה תלוי מה אני מעדיף, אשפוז או מאסר.