- "שלום דוקטור, אני לא נורמאלי. יש לי בעיה במוח, אני חולה
בראש", טל פונה לדוקטור העגלגל שיושב מולו.
הדוקטור משיב לו "מדוע אתה חושב כך? מה גורם לך להרגיש כך?"
טל מסתכל על הדוקטור, בוהה בו, הוא אינו יודע מה להשיב לדוקטור
החביב והעגלגל. הוא אמנם יודע שיש לו בעיה, הוא יודע שמי שרואה
את הבעיה מהצד יחשוב שזה טבעי לחלוטין ושכל זה אצל מרבית
האנשים קיים. אבל הוא יודע אצלו זה שונה, לא כמו אצל כולם -
הוא פשוט לא יודע להסביר ולתת דוגמאות לסימפטומים היומיומיים
של התופעה.
- "נו?" הדוקטור ממתין לתשובתו של טל. "בוא תן לי לעזור לך",
מציע הדוקטור, "ספר לי סיפור על חייך ותנסה להכניס בעקיפין
חוויה שנבעה מהתופעה שאתה מתאמץ כל כך להסביר אותה".
"היא אדם נפלא. מושכת בעיניי. מצחיקה (אולי לא בכוונה, אך היא
כזאת), יפה, חכמה. מוזר, כי אני לעומתה אידיוט לחלוטין, מעניין
מה היא מצאה בי... במקומה הייתי מוצא אדם יותר טוב, יותר חכם,
יותר יפה, אולי גם קצת יותר עשיר ובעל פוטנציאל ריאליסטי. אבל
לא... היא מעדיפה אותי! את הטיפש המוחלט, אדם עם מלא שאיפות
סוריאליסטיות, אדם לא הכי יפה, לא הכי מושך, לא הכי גברי, לא
הכי מובן, לא הכי יודע להביע רגשות, אמממ... פשוט - אדם פשוט -
אדם שהוא "לא הכי". וזה מוזר כי היא "הכי הכי". אני לא מפסיק
לחשוב עליה. רק לפעמים כשאני עם חברים, או אולי שקוע במשהו כל
כך עמוק. היא מתקשרת לחיים שלי יותר מדי טוב. אני פוחד מזה...
פוחד מזה שזה רציני, פוחד לפגוע בה, פוחד שהיא תפגע בי, פוחד
שיפגעו בנו, פוחד שהיא תפחד, פוחד מלפחד, פוחד מאנשים פחדנים -
אני פוחד מעצמי. אתה מבין דוקטור? אז ברחתי... זה לטובתה, לא
לטובתי, אך ורק לטובתה... היא עוד תבין את זה...
אבל עכשיו, דוקטור, כואב לי... עברו מאז שנתיים... ועדיין כואב
לי. היא בכל חלום, בכל הזיה טרופה, היא מסתכלת עלי ולא אומרת
כלום. ניסיתי לדבר איתה, היא לא רוצה להקשיב, לא רוצה להביט,
לא רוצה לענות - היא לא רוצה כלום. אני רוצה, דוקטור, אני
רוצה!"
הדוקטור הזה שמע את מה שלטל היה להגיד וביקש ממנו לנסות לכתוב
לפגישה הבאה את כל מה שהוא מרגיש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.