ישבתי שם, מסתכל מסביב, מנסה להתחמק מהמבט שלה. ישבתי שם, עם
חיוך על הפנים. עם החיוך המבויש הזה, החיוך שבגללו לא התקדמתי
בחיים. החיוך הזה, שתמיד גרם לי לרגשות אשמה, שגרם לי להרגיש
אחראי להכל. ואפילו כשסוף כל סוף אזרתי אומץ וניסיתי להיפטר
ממנו לא הצלחתי. היא תפסה אותי בשירותים עם סכין גילוח על פרק
כף היד. היא פשוט פתחה את הדלת וראתה אותי מסובב את הראש
כשהחיוך הזה על הפנים שלי. אחרי זה לקחתי אותה לדיסנילנד. זה
מה שאנשים נחמדים עושים - עד שהם מעיזים לעשות את מה שהם באמת
רוצים, מישהו בא ואומר להם עד כמה זה לא בסדר מבחינתו והם
מתחילים להרגיש אשמה. כשחזרנו לארץ היא נכנסה למונית והסתכלה
עליי במבט של - "אני רוצה עוד". חייכתי - את החיוך המבויש מן
הסתם, התלבטתי קצת ובסוף שלפתי את המפתח מהכיס. היא נראתה כל
כך מאושרת, כאילו שאם היא תעבור לגור איתי העולם ישוב לסדרו.
נישקתי אותה ונכנסתי גם כן למונית. לא הייתי בטוח אם אני באמת
רוצה לגור איתה אבל אמרתי לעצמי - יאללה, מה זה משנה? אם זה
יעשה אותה מאושרת, מילא. אני עוד אתרגל. שבועיים אחרי המעבר
היא נפרדה ממני. אמרה שאני לא לוקח אותה, אותנו מספיק ברצינות.
לי זה לא שינה. עדיף עכשיו מאשר אחר כך כשזה יהפוך להיות רציני
- אני בחיים לא הייתי נפרד ממנה ומי יודע מה עוד היא יכלה
לרצות? אולי עכשיו אני אפטר מהחיוך הזה ואתחיל לחיות כמו בנאדם
נורמלי. אני לא ממש יודע איך אבל אחותי שמעה על הפרידה. אחרי
כמה ימים היא באה לבקר אותי, ניסתה לנחם. אני הקשבתי לה
וחייכתי. בלעתי את כמויות העוגיות שהיא דחפה לי לפה בחוסר חשק
מוחלט. מה שיעשה אותה מאושרת.