אני תמיד מכוון לפחות שלושה שעונים מעוררים, שתפקידם להכשל, כך
ששעון הגיבוי יעיר אותי ברגע האחרון, ואאלץ להתארגן בזריזות,
ולרוץ כל הדרך כדי להגיע בשניה האחרונה לרכבת.
היום לא היה שונה ואכן הגעתי בריצה לתחנה והצלחתי לזנק מיוזע
ומתנשף לרכבת, בדיוק עם סגירת הדלתות. עמדתי רגע להסדיר את
נשימתי ולהתענג על המזגן. פעמים רבות תהיתי למה המזגן ברכבת כל
כך חזק, אך כעת התחוור לי כי אדם גאון החליט להתחשב במאחרים
לרכבות.

התחלתי ללכת במורד הרכבת מבצע סינון קפדני למקום הישיבה, חלפתי
קבוצה של חיילים מגולני שפשטו את חולצת המדים וחלקו עם כל
הקרון את ריחם, כמו גם את תובנותיהם בנוגע לנשים בכלל
ואמהותיהם בפרט. חציתי אותם בהליכה מהירה ונשימה עצורה ועברתי
לקרון הבא. הבטתי סביב וראיתי אישה צעירה ממוצא רוסי מאלו
בעלות יופי המועם רק על ידי פגם יחיד אשר לו תוקן היו עוצרות
נשימה. לזו היתה נקודת חן ענקית באמצע האף הסולד, אך פרט לכך
היו לה שיער גולש ועיניים ירוקות בהירות. היא לבשה שמלה אדומה
בוהקת בגון הלק שעל ציפורניה, שמלה שלא הסגירה שהיא ילדה רק
לפני מספר חודשים, את זאת הסגיר רק התינוק שהיה תלוי ברישול על
כתפה ובמבט משועמם חיפש את הרגע הכי לא מתאים לפרוץ בבכי. אני
קיוויתי לישון כל הדרך לבאר שבע, אז החלטתי להמשיך. בקצה הקרון
איתרתי מקום שנראה מבטיח, רק כשהתקרבתי שמתי לב לגברת קטנה
שישבה כחושה בכיסא, שיערה האפור היה מסודר בתלתלים וחיוך אדיב
על שפתיה ששמרו על חיוניותן בתוך סבך הקמטים, היא הרימה אליי
זוג עיניים כחולות בהירות מלאות טוב והציעה לי סוכריה, שללא
ספק נועדה להיות שוחד לשיחה בנושא נכדים והידרדרות ערכי הנוער.
חייכתי חיוך תודה ופסעתי בשקט לקרון הבא. חלפתי בצעד בטוח את
איש העסקים המפוקפק שישב עם קלסר ועליו גיבוב נתונים כלכליים
והסביר בקולי קולות בפלאפון את פרטיה של עסקה שכנראה לא היתה
נהירה לאדם בצד השני. במרכז הקרון ראיתי 4 מקומות פנויים הלכתי
מהר והתיישבתי עם הפנים לכיוון הנסיעה, אני מקבל בחילה כשאני
יושב עם הפנים נגד הכיוון.

התרווחתי בכיסא בנשימה עמוקה והסתכלתי על הנוף מבעד לחלון, עם
העיניים הנעצמות ראיתי רק את מחציתו ואז רבע ולבסוף רק אדווה
דקה של אור חדרה בין עפעפיי. בדיוק ברגע הזה הוא בא, כשכמעט
נרדמתי. התיישב לידי בנפילה וממאן לשים לב למצבי, פתח בשיחה.
"מה קורה אח שלי, הכול טוב? נכון זה פשוט כיף לנסוע ברכבת? אתה
אף פעם לא יודע אילו אנשים תפגוש." וכמו סטנדאפיסט מתחיל עם
אבחנות לא מוצלחות או אולי דווקא קורא מחשבות מדויק, המשיך
"אתה מכיר את זה שאתה נוסע ברכבת ותמיד מתיישב לידך איזה בחור
מעצבן שחושב שאין לך שום דבר יותר טוב לעשות מלשמוע על הצרות
שלו?" חייכתי מעין חצי חיוך, כדי לא לתת לו שום זיז להיאחז בו
ולהמשיך בשיחה. אבל הוא הצליח והמשיך. "בדיוק בגלל זה אני ממש
שמח שפגשתי אותך, אתה נראה לי כמו בחור נחמד, יהיה לנו כיף יחד
בנסיעה הזו." מתוך נימוס גרידא שנבע מחינוך אירופאי, חייכתי
שוב. וברגע השקט של ההפוגה בדבריו הסתובבתי בהפגנתיות לכיוון
החלון ועצמתי את עיני מתוך מחשבה שהרמז הברור יסתום את הגולל
על ההפרעות. הטפיחה על השכם לא איחרה להגיע. "תגיד אחי, אתה
עייף? כי אני ממש לא." איבדתי את הסבלנות, ומבלי לפקוח את
העיניים אמרתי בטון צונן "אני לא אח שלך ואני באמת מעדיף לישון
על פני לדבר איתך, אז אשמח אם תיתן לי לישון בשקט!"

שלוש שניות של שקט יצרו את האשליה שהוא הבין את המסר, או אולי
נפגע מיחסי הקריר. שלוש השניות הספיקו לי כדי להתחיל לצנוח
לשינה עמוקה ורק חצי שניה נדרשה לי כדי לחזור להכרה כאשר יד
הונחה על כתפי ולחישה באוזני אמרה את המילים:

"אני איש הכמעט"

עכשיו כבר ממש כעסתי אבל הסקרנות הכריעה אותי, היא הרגה את
החתול אבל לא הפקתי את הלקח. הרמתי את המבט והתיישרתי בהתמתחות
במהלכה פלטתי באגביות, לא מסגיר את כעסי או סקרנותי "למה
הכוונה?" עד עכשיו הוא היה אדיש לחלוטין לרמזיי, אך לבחור היתה
קליטה סלקטיבית לניואנסים ודווקא עכשיו הוא בחר לראות ישר
דרכי. "אני רואה שפתאום אתה כבר לא עייף, הסקרנות עוררה אותך?
או שאולי אתה עדיין כועס על שהערתי אותך?". הרגשתי נבוך על
שהייתי כה חשוף בפני הבחור הזה וניסיתי להפיג את המתח במבט ספק
מתנצל ספק מאשר.

במבט זה ניתן האישור לו הוא ייחל ומיד פצח במונולוג, אשר ודאי
עבר גלגולים רבים ודרך חתחתים של ניסוי וטעייה באוזני נוסעים
מנומנמים הביאה אותו לכדי שטף אחיד של מאורעות, תובנות ובדיחות
יבשות ללא עצירה למחשבה, היסוס או נשימה.

"הכול התחיל בכך שכמעט לא נולדתי" אמר והתענג על מבטי המסתקרן.
"אמי היתה בת שבע עשרה כשהרתה עקב חור בגומי, מזל שאנו לא
אינדיאנים, אחרת דמיין לעצמך כיצד היו קוראים לי... היא ניגשה
לרופא נשים. לא ברור לי למה מעניקים את התואר רופא לאדם שלוקח
את חייו של תינוק בריא ברחמה של אישה בריאה. אבל למרות הכוונות
ה"נעלות" של שניהם, היא איחרה את המועד וכך נולדתי תינוק בריא
וכמעט רגיל..."

"כילד שובב בניתי לי בית עץ על הפיקוס מול ביתי, היה לי מעבר
סודי בין החדרים על ענף מתנדנד, כל פעם שעברתי עליו היה הענף
מתכופף כמבקש להישבר ואני כמעט ונפלתי. עד לפעם הבלתי נמנעת
שבה כמעט ולא נפלתי" וללא הפסקה בדיבור מישש קרחת קטנה על הגבה
מעל עין ימין. "כשהצטרפתי לחוג כדורגל בביה"ס היסודי הייתי
הקשר, שלטתי בכדור כמעט כמו החלוץ ואפילו כמעט והתקבלתי לנבחרת
עד שבנו המאומץ של רופא נשים שככל הנראה לא הצליח בביצוען של
לפחות שתי הפלות לפני 18 שנים, חטף את הכדור מבין רגליי ויצא
להתקפה לאורך כל המגרש כדי להבקיע את הגול המנצח. אחרי שכמעט
וניצחתי את הבריון השכונתי במכות וכמעט החלמתי לגמרי. הבנתי
שאני הוא איש הכמעט."

חשבתי לעצמי בעצב כי זו בטח מחשבה כואבת מאוד לנער מתבגר, אם
כי לא השתכנעתי בהיותו איש הכמעט. בהסתכלות לאחור, גם אני
יכולתי למצוא מקרים רבים בהם כמעט והצלחתי או כמעט ונכשלתי.
אבל לי נשארה האמונה בעצמי, שלא נידונתי לחיים שמוארים על ידי
כוכב המחזיר את האור מהשמש. הרחמים הפסידו לסקרנות וחזרתי
להקשיב. ושוב הוא ראה דרכי וכעונה למחשבותיי, המשיך. "אבל זה
לא כל כך רע להיות איש הכמעט, ברגע שאתה מגלה את זה, זה דווקא
די נחמד. אני יכול להצטרף לכל תחרות מבלי להתאמן וכמעט לנצח,
למעשה הרווחתי לא מעט כסף מחברים שביקשו שאצטרף לתחרויות כדי
שינצחו. שקלתי אפילו לרוץ לראשות העבודה מול פרס, רק כדי לראות
איך הגורל יפתור את הפרדוקס. אני מחזיק באוסף השני הכי גדול
בעולם של מדליות כסף, אבל יש לי כמעט אותו מספר כמו לראשון."

לאחר הסטייה הקצרה, הוא חזר מיד לסיפור כאילו מעולם לא הפסיק.
"בחטיבת הביניים הייתי בהקבצה השנייה הכי טובה בחשבון. נדרש
ממוצע של 80 בשביל הקבצה א' ולי כמובן היה ממוצע 79. נו,
כמעט... אני מודה שעם הבנות זה היה קצת מתסכל, הייתי מאוהב
בבחורה מהשכבה והיא החזירה לי חיוכים, אך כל פעם שניגשתי, ממש
לפני שהספקתי לאזור אומץ וכבר כמעט והצעתי לה חברות, היה קורה
אירוע לא סביר אך דחוף. מי היה מדמיין שבדיוק באותו הרגע אחיה
ייחנק ממלפפון חמוץ, או שאזעקת השריפה בביה"ס תחל לצפצף. עד
היום אני לא מסוגל לדבר עם בחורה ליד ברזי כיבוי, וכשאני רואה
מלפפון חמוץ לבי נחמץ." הוא חייך חיוך של גאווה עצמית ובמבט
מבודח חיכה לתגובתי. אני דווקא הבנתי את משחק המילים, אך לא
רציתי לעודד התנהגות מסוג זה, וישבנו שנינו בדומיה.

עם עליית מועקת השתיקה, עלה גם שאון הרכבת. הקול מחריש
האוזניים אמר לי כי אנו כבר בלוד. איש מבוגר, כפוף ולא מגולח
חנוט בחליפה שראתה ימים טובים יותר וקרועים פחות וחבוש בכובעו
של אל קפונה עלה על הרכבת ובידיו עציץ גדול העונה לשם לואיז.
זכינו לפגישה רשמית עם פילגשו ועדכון קצר בשלומה (היתה תקופה
קשה בה היא היתה מאושפזת במרפסת במצב של התייבשות מתקדמת, אך
דיאטה קפדנית של שמש, מים וחמצן החזירה את משוש חייו לקו
הבריאות. תודה ששאלתם). לואיז הונחה אחר כבוד על המדף מעל
ראשנו, או בשמו הרשמי, קרון השינה. וחברי לנסיעה חזר לסיפור
כשהקשיש מאזין וניכר על פניו שהחברה האנושית מספיקה לו והתוכן
אינו משנה כהוא זה.

"בתיכון הבאתי את ה"הגעה כמעט", כמעט עד לשלמות. כמעט התחתנתי,
כמעט סיימתי את תעודת הבגרות, כמעט וחזרתי בתשובה, כמעט
התקבלתי ללהקת צעירי תל אביב ואני אפילו לא יכול לספור את
הפעמים שבהן כמעט מתתי" המשפט האחרון נאמר כשפניו פונות קדימה
כאילו דבר של מה בכך הוא. פי נפער בתדהמה. עינו נשלחה למבט
חטוף ומשנתרצתה מתגובתי חזרה לבהות לפנים. "היתה הפעם בה יצאתי
לעשות סנפלינג במערת הקשת בלילה ובחסות החשיכה איבדתי את אחיזת
הרגל וגלשתי כשראשי למטה נתון לחסדי האוחז בצד השני של החבל.
כאשר יצאתי לקפוץ בנג'י עליתי על המשטח ממנו קופצים, הבחור שלח
את ידו כדי לנעול את הטבעת למקומה, ותוך כדי כך, השתחרר המשטח
ממקומו, במהלך נפילתי שמעתי את נקישת הטבעת הננעלת למקומה. אך
האירוע ה"חביב" עליי היה בדיוק הבוקר כמהלך עבודתי בתור נער
כדורים על מגרש הגולף בקיסריה. הלכתי ובידי מקל גולף אל עבר
השחקן שליוויתי כאשר אחד השחקנים טעה בחישוב ושיגר את הכדור
בדיוק אל עבר ראשי ו..." עם תחילת המילה נשמעה חריקה נוראה
ובמהלך הבלימה הפתאומית, לואיז נפלה בכוח על ראשו של חברי. מבט
התדהמה על פניו המתות הוסתר בהדרגה על ידי הדם הניגר מראשו.
אחד משבעה הרוגים ו-200 פצועים.

איש הכמעט, כמעט הספיק לסיים את הסיפור...