אתה הולך לישון,
קם בבוקר אחרי שאבא שלך מעיר אותך בפעם השנייה,
כבר רבע לשבע, בסדר, הבנת.
אתה מתפשט ונכנס לאמבטיה, אין לך זמן להתקלח, אתה מציץ במראה
ומתגלח.
אתה שוטף את הפנים עם מים קרים ואחר כך מתחרט על כך,
סוגר את המים, מנגב עם מגבת ויוצא מהשירותים, בלי לתת עוד מבט
במראה שמלפנים.
אתה לובש תחתונים, גרביים, גופייה, מדים, נועל נעליים, שורך
שרוכים.
לוקח את התיק שהכנת אתמול, שם את השרשרת, לוקח מפתחות, יוצא
מהחדר, בלי לשכוח לטרוק את הדלת, כי החיים בזבל.
פותח את המקרר ומוציא גבינה, לוקח חתיכת לחמניה שאמא שלך קנתה
לפני דקה, מסתכל על השעון, שבע ודקה.
פותח את הקופסת גבינה וחושב קצת אם כדאי לחתוך עם הסכין את
הלחמניה או למרוח שכבה של גבינה מעל. מתמהמה קצת עם המחשבה,
שומע צפירה.
דוחף את הסכין לקופסת גבינה בלי שאפילו הספקת לשפוך את המים
המגעילים האלה שאתה כל כך שונא, מוציא גוש גבינה רכה עם נוזל,
מורח מעל הלחמניה, מכניס את הגבינה למקרר בלי לסגור לגמרי את
המכסה של הקופסה ובדרך שומע עוד צפירה.
אתה צועק לאמא שתנעל אחרייך, לא שוכח לסנן מילה גסה ומיד אחר
כך ללטף את הכלב שפעם כל כך אהבת.
טורק את הדלת, יורד בשלושת המדרגות שיש בכניסה לבית שלך, סוגר
את השער אחרייך, פותח את הדלת האחורית של המרצדס של אבא שלך
וזורק את התיק על המסמכים לא לפני שאתה שומע את אבא שלך צועק
"לא על המסמכים". טורק את הדלת והולך לדלת הקדמית, לא שוכח
לסנן לעצמך "שוטגן", כי צריך לשמור על האופטימיות, או משהו
כזה.
מסתכל על השעון, שבע ועשרה, הקריינית מודיעה, שבע ושתיים עשרה
דקות. יחי ההבדל הקטן, צוחק לעצמך.
אתה שומע צליל מוכר, השיר הזה שלה, מגביר טיפה, מתמכר לצלילים
שממשיכים לענג אותך ממש טיפה, נשען אחרונית, עוצם עיניים, אנחה
קטנה, יד בכיס, כמה היית רוצה שהיא תהיה במקום אחר. צלצול
טלפון, אבא שלך עונה, שיחת עסקים על הבוקר, כוסאמק, אתה מסנן
ספק לעצמך ספק לאבא שלך.
אתה מסתכל על האנשים הקטנים מחוץ לחלון הגדול ועל האנשים
הגדולים מחוץ לחלון הקטן, מעביר מבט לשעון, תשע עשרים ושמונה,
מעביר מבט לחלון, תחנה, שעון, תשעה.
יורד מהאוטו וטורק את הדלת, פותח את הדלת האחורית ומוציא את
התיק בלי להסתכל על אבא שלך. "תודה" הוא אומר בסרקאזם שהורס לך
את הבוקר. אתה עונה לו באותה הצורה.
טורק את הדלת, שולף כרטיס, נכנס, עולה לקומה השישית, מתיישב
ליד ההיא שגרה באותה השכונה שלך. היא מחייכת אליך, תחייך חזרה.
אתה מסתכל על החיוך שלך ומחייך חזרה, אבל השפתיים לא זזות.
מסתכל על השעון, עוד שבע דקות. מוציא את החפיסה החדשה של הקאמל
שלך, לא שוכח לדחוס, קורע את העטיפה ומושך. מוציא מקל עשן
רנדומלי, מסתכל על ההיא שגרה באותה השכונה שלך, היא לא מסתכלת,
להציע או לא להציע, אתה חושב לעצמך. סוגר את החפיסה לפני שאתה
מספיק לענות, דוחף לכיס של החולצה, מוציא מצת של בוב מרלי
שדפקת לזאת שזיינת לפני כמה שבועות, רב עם הגלגלת, מדליק,
שואף, נושף, שואף, נושף. כל המבטים עליך, אתה לא יכול לשאת את
הלחץ. לוקח את התיק ביד שמאל והולך לאיזור של המכונות שתיה,
נשען על הקיר ליד עוד אחת שמעשנת, היא מחייכת אליך, אתה לא
מנסה אפילו לחייך חזרה. מסתכל על השעון, שואף, נושף.
זורק את הסיגריה הדלוקה על הריצפה ובועט בה בלי להסתכל לאן היא
מתגלגלת.
הנהג נכנס לאוטובוס, אתה עולה אחריו, שולף כרטיס, מכניס חזרה,
שורה אחרונה.
אתה הולך לישון.