משום מקום אתה מגיע,
וגורם לי לעופף
לא מעט רגעים.
אני אמא קטנה
עם המון אחריות,
ואתה חסר תקנה
כמעט ללא מהות.
הקרקע רועדת לי מתחת לרגליים,
ואתה כל כך משוכנע,
כל כך בטוח בעצמך.

"יש מקום כזה,
תתחילי להאמין,
תשתכרי, תזרמי,
תתנתקי לפעמים
אני פה כדי להחזיק אותך
ברגע שאת נופלת
אם רק תתני לעצמך ליפול"...

איך אוכל לסמוך עליך,
לעוף וליפול?
אתה אף פעם לא נופל,
אתה כל יכול,
יותר מדי מושלם,
מכדי שאוכל לעצום עיניים
ולהאמין בך
כשאני מעופפת בין אדמה לשמיים.

כמה שטועה את
וונדיל'ה שלי,
אני לא כזה מושלם,
סתם קצת ילדותי,
אני עוצם עיניים,
תעצמי גם בלי לחשוב,
ביטחי בי שאוהב אותך,
רק תני לי מקרוב.
לא אפגע בך, לעולם לא.

אבל אתה יודע? זה כבר מאוחר,
אני כבר מאוהבת,
פגועה ומפוחדת,
מפחדת ממחר.
בלילה, בחלון
אתבונן בכוכבים,
ואחכה ששוב תזרח אלי
ותשכר את החושים.
אולי.