"תאכל אותי, תאכל, תטעם אותי עם מלוא התשוקה", אוף היא מתבוננת
בי, מסתכלת עלי, מפתה אותי. אני יודע שהיא עושה לי רע, אני
יודע שאני אתחרט, אני מתפתה. אוהב  אותה, מחבק אותה, חושב עליה
בלילה לפני השינה, ובבוקר עוד לפני שהעיניים נפתחות. אני מכיר
אותה על כל זוויות גופה, כל פיתול ופיתול שגופה משרטט. אני
מכיר את הסימנים שהיא משאירה עלי, יודע שאני לא היחיד.
היא עושה את זה לכולם, ואני לרוב לא עומד בפיתוי, לרוב אני זה
שמשיג אותה, אני זה שהיא שלו.
היא שלי. אני משתוקק אליה, להיות איתה, מלא תשוקה. כמה זמן לא
היתה לי כזו תשוקה, אז למה אני אחר כך מרגיש כל כך רע. היא
עושה לי רע, או טוב, אני שיכור מאהבה אליה, תמיד רוצה עוד. אני
אוהב שהיא רטובה, מחייך עם העשן שאחרי. יודע שעשתה לי טוב,
שעכשיו יהיו רגעים של שקט, לי, לה ולכל הסביבה שלי.
הם יודעים מתי אני איתה, נותנים לי את המנוחה, לא מפריעים.
שקט. השקט שלפני, השקט שאחרי, והרעש, הסערה שבזמן שאנחנו יחד.
הרתיעו אותי ממנה, הרחיקו, ידעו שאני אתפתה, ידעו שלא ארצה
ללכת. ואני באמת לא רוצה ללכת, רק להיות איתה כל היום. לחיות
איתה עד הקץ, למות איתה. לחבק אותה לנשק אותה ולהריח אותה,
הריח המשכר הזה. אני בשגרה שלי, בבוקר בעבודה, חולם על הרגע
שנתאחד, ממשיך לסדר הרגיל, לימודים, חברים, סידורים. הם רואים
אותי פוזל לצדדים, מביט בשעון, אחוז צדדית, מת לברוח מהם,
לברוח אליה, יפה שלי, שלי, רק שלי.
הם לא יודעים מה היא עושה לי, אני כל בוקר קם מתלונן עליה, אבל
כל ערב נרדם איתה, חולם עליה, מריח ממנה, אני איתה מאוחד
מולם.
הטעם הזה. אתמול יאיר, החבר הכי טוב שלי מהצבא התקשר הזמין
אותי לסרט אצלו, קנה מערכת מושקעת, מלא רמקולים, מלא אפקטים,
יחד עם הסלון המרווח, והחושך של הסרט, כל כך רציתי שתהיה שם
איתי, יאיר לא אוהב אותה, החליט שהיא עושה לו רע, "תבוא לבד
הוא אמר, אל תביא כלום איתך, הזמנתי פיצה, רק תבוא", באתי.
ישבנו, הסרט התחיל, ואכלתי פיצה, ירקות עם פטריות, ככה יאיר
אוהב, ואני, בלעדיך אין לי טעם, כבר שכחתי מה זה טעים. רק את,
רק אותך." פרוסה אחת ואני מפסיק", מבטיח לעצמי, "אבל מה עם
השנייה", שומע את הרעשים בראש שלי, מפתים אותי, לשוב ולנגוס,
הירקות הצבעוניים, האדום של העגבנייה, הירוק של הפלפל, והלבן
האפור של הפטרייה, הפיתויים. לימדת אותי לראות את הכול, לשים
לב לפרטים.
לפני שהכרנו הכול היה אפור, מין איזור ביניים, לא טוב ולא רע,
ריק. הרגשתי כמו אויר. כלום לא קורה, כלום לא זז. כולם לידי
זזים, עושים, יש כיוון ואני, עומד במקום וצופה. מביט בהם בקנאה
או אכזבה, מעצמי, עומד במקום ולא זז.
יאיר מתחתן. הוא סיים את התואר, קיבל אוטו מהעבודה, מתחתן,
ואני איתך, כנראה לנצח. מקלל אותך כל בוקר ומחכה שנהיה שוב
יחד. שונא אותך, תלוי בך.
הוא מספר לי על הבאר שהזמינו והקייטרינג, על כמה עלתה השמלה
ומאיפה הוא מביא עכשיו רב. רב, פאקינג רב. אני רב איתך. עם
עצמי, עליך, עם כולם.
יאיר נירדם ואני הולך מימנו משוטט ברחובות הקטנים של גבעתיים,
מחפש מונית ומוצא את עצמי מתקדם ברגל, מטייל, עובר על פני קבצן
שיכר, מניח שהיית אצלו עוד לפני, ומבין את ליבו, יודע שגם אני
יכול למות מלב שבור, למצוא עצמי ברחוב, אני פוחד שתשברי אותי
ועדיין איתך, כל היום חושב על הרגע שנתאחד.
אני הולך לחתונה, יודע שתהיי שם, יודע שאני אמצע אותך בין
כולם, כולם בחתונה אוהבים אותך, את המושכת האטרקטיבית, אני בצד
מרוחק, יודע שבכל דרך את תמצאי אותי, את תגיעי אלי.

אנחנו ביחד מאוזנים, אני שוכב עם הבגדים מלפני שבוע, בפינת
הרחוב, מחבק אותך, הרחוב רטוב, אבל חם לי איתך. את איתי עכשיו,
יאיר בחדר לידה.