די, נמאס לי שאני צריכה לחיות לפי מה שנוח לכולם!!!
פעם אחת ולתמיד אני רוצה לעשות מה שאני רואה כנכון לעצמי
ולצרכים שלי כי אני רוצה וכי אני מרגישה שזה מה שיעשה אותי
מאושרת!
אני לא ורצה יותר כלום, רק שיעזבו אותי בשקט!
כלום כבר לא משמח אותי, כלום לא גורם לי להרגיש שום רגש שהוא
לא דיכאון עמוק וגם כשאני חושבת שאני כבר מחוץ לדיכאון ומחוץ
לבאסה אני נופלת חזק יותר ויותר בכל פעם!!!
משום מה אני לא חושבת יותר על דברים שהייתי חושבת עליהם כמו על
בנים ועל כיף ועל התחביבים שלי.
אני מרגישה כאילו אני הבנאדם הכי רדוד בעולם! כאילו שלכל ילד
בכיתה ג' יש יותר חיים מאשר לי!
פעם אחת ולתמיד אני רוצה להפסיק להיות מה שאני עכשיו כי נמאס
לי לחשוב כל הזמן קדימה ולשנן את הקלישאה של "בסוף הכל יהיה
סבבה" כי אני יודעת שזה לא יקרה בחיים!!!
אם פעם אחת אני מחליטה לעשות משהו אני הולכת לעשות אותו ואני
לא הולכת להסתכל ימינה או שמאלה! לא איכפת לי על מי אני הולכת
לדרוך ומה אני הולכת להפסיד! נשבר לי להיות תמימה כזאת!!!
אני כל כך מטומטמת שנתתי לאנשים אחרים להכתיב לי את החיים!!!
עכשיו אני רואה את כל הטעויות והשגיאות והשטויות שעשיתי ואני
מבינה שאין דרך חזרה ואם לא לתקן את העבר אז לפחות לנסות להפוך
את העתיד המסריח שלי למשהו נורמאלי...
אני אפילו לא יודעת למי או למה אני כותבת את כל זה אבל אני
יודעת שאני בקושי רואה את האותיות... אני מקלידה ממש עיוור,
מרוב דמעות אני לא רואה כלום...
כל המדף של המקלדת רטוב עכשיו בגלל שאני ילדה בכיינית וקטנונית
שלא מסוגלת להתמודד עם החיים המסריחים שלה כי היא כזאת מפונקת
ופאתטית ותמימה וילדותית!
אין לי מושג לאן כל זה עומד להגיע או למי אבל אני כותבת, אולי
זה סתם בשביל להוציא את כל מה שאני מרגישה ואני לא רוצה להעיק
על אף אחד יותר ממה שאני כבר...
לכולם כבר נמאס מהשטויות שלי ומכל ההתבכיינויות שלי ולאף אחד
כבר אין כח לשמוע אותי.
אף אחד לא שם עלי ואף אחד לא סובל אותי אז מה הטעם קיבינימט
לכל החרא הזה?!
אין לי תשובות ואין לי תחושות וגם אין לי כבר חזיונות ואין לי
תקוות.
החיים מתחילים להימאס עלי!
כל מה שכתבתי נראה לי עכשיו כמו סתם אוסף של אותיות מחוברות
ומסודרות בלי שום משמעות.
אני אפילו לא מבינה מה אני רוצה מעצמי... אולי כדאי שאני פשוט
אעזוב את הכל בשקט ואניח לזה כמו שזה להמשיך להתגלגל בלי שום
מטרה אמיתית...
אני לא יודעת מי יקרא את זה או מתי וזה גם לא ממש משנה... אני
בכלל לא בטוחה שאני אהיה פה... נחיה ונראה או אולי בעצם תחיו
ותראו...