"רק היום, רק היום. כל החנות ב70% הנחה"
מוכר שמן עמד בכניסה לחנות מתחת לשלט גדול ודי ישן. 'ג'נקו
רסמים' היה כתוב עליו באותיות לבנות מתקלפות
"התקלפה לך חצי מה-ק'" אמרתי לו כשהייתי מספיק קרוב כדי שישמע
אותי.
"אני יודע. זה כבר לא משנה. אולי תכנס ותקנה איזה קסם?"
"לא, תודה" חייכתי. "אני עורך דין, לא קוסם"
"אז מה?" הוא קפץ. "עורכי דין לא צריכים קסמים? תאמין לי, עם
כל הפושעים של היום צריך הרבה קסם כדי לעבור את היום שפוי"
צחקתי קצת. הוא צדק.
"זה בסדר, תודה. אני די ממהר"
"בחייך, אי אפשר לבקש יותר טוב מזה! כל החנות כמעט בחינם. רק
בוא וקח! יש לי כמה כובעים, ארנבים, שרביטים, גלימות, קלפים,
כדורים נעלמים, כוס ששופכת מים רק כשרוצים ואפילו כמה סכינים
שלא חותכות באמת אבל נראות ממש אמיתיות"
יחצנות כזאת לא שמעתי כבר הרבה זמן. את האמת, נמאס לי לשמוע
אותו וידעתי שבטח השטויות שלו ימשיכו לרוץ לי כל היום בראש, אז
נכנסתי.
"אז למה בעצם הכל כל כך זול?"
"אני... נוסע. רחוק"
לא רציתי להציק יותר מידי אז הנהנתי והסתובבתי קצת בין כל
הקסמים. פוסטר גדול של איש עם זקן וכובע מצחיק, מחזיק יונה
ביד, היה תלוי על הקיר. אולי זה באמת יהיה נחמד להראות לחבר'ה
כמה שטויות. בטח נצחק על זה קצת ואח"כ אני אזרוק את זה לאיזה
פינה.
אחרי טיולים בין המדפים הגעתי לחלק כמעט ריק. הקירות בו התקלפו
וריח מוזר עמד באויר. הלכתי עם הראש למעלה, בוהה במנורות
המוזרות שנראו לא ישנות ולא חדשות, כשנתקלתי במשהו.
"כוסעמק!" צעקתי. "ארגז מזדיין". בעטתי בו.
המוכר הגיע במהירות. "לא, לא! אסור לך להיות פה! זה לא
למכירה!! תחזור לכניסה!"
"רגע" הסתקרנתי "מה זה?!"
"זה לא למכירה, אמרתי לך! לא למכירה"
"הבנתי שזה לא למכירה, רק תגיד לי מה זה"
הוא התכופף לכיווני ולחש בקול מסתורי, "זאת תיבה מעלימה"
צחקתי בקול. ראו עליו שהוא נעלב, אבל הוא לא ויתר "תחזור
לכניסה!! לכניסה!!!"
הוא הרים את הקול יותר ויותר וצפצפניות של פאניקה נשמעה היטב
מקולו
"אתה לא באמת מצפה ממני להאמין שארגז עץ ישן ודי מכוער, אם
לומר את האמת, העלים אי פעם מישהו או משהו"
"תתפלא. עכשיו בוא איתי, קדימה" הוא החזיק אותי בשרוול החולצה
וניסה למשוך אותי לכיוון הכניסה.
זה התחיל לסקרן אותי, כל העניין הזה. למה הוא כל כך פוחד?
"אולי תמכור לי אותה?"
עיניו התרחבו בבת אחת והוא בהה בי במשך כמה שניות. "לא, זה
מסוכן"
"אל תהיה כבד. מסוכן שמסוכן. על אחריותי"
הוא לא הסכים בשום פנים
הצקתי לו קצת ואחר כך עוד קצת וגם עוד טיפה, ככה בדרך
אני עורך דין ואני טוב בלשכנע. יש לי הרבה כסף, אני מניח שזאת
הוכחה מספיק טובה.
הוא עשה לי מחיר טוב על הארגז המכוער אבל ממש התעקש שאני לא
אספר לאף אחד מאיפה התיבה.
צחקתי. "אתה בכל מקרה נוסע. רחוק"
הוא צחק. צדקתי.
כשיצאתי מהחנות הוא רץ אחרי. "ובבקשה, אם אתה יכול, שים כל יום
2 כיכרות לחם בתוך התיבה. זה ממש חשוב"
חייכתי בבוז.
גררתי את הארגז בקושי לאורך כל הרחוב עד למכונית הקטנה שלי ואז
ניסיתי שעה ארוכה להכניס אותה פנימה.
כשהגעתי לבית הכנסתי אותה והעמדתי אותה באמצע הסלון. דחפתי את
השולחן היקר שקניתי לא  מזמן ושמתי את התיבה במקומה.
הסתובבתי מסביבה כמה פעמים, בחנתי אותה ואז הרמתי את המכסה.
הוא היה כבד ורעש חריקה חזק נשמע מכיוון הצירים.
ריח של עץ ישן, עשן סיגריות, אלכוהול ודשא מכוסח חדר אל אפי
והעלה בעיני דמעות שתמיד מגיעות כשאני מריח מין צחנה לא
מוסברת.
הריח עשה לי בחילה אבל לא התכוונתי לוותר עד שאני אבין ממה כל
כך פחד המוכר ההזוי ההוא שנוסע.
נכנסתי לתיבה והתיישבתי בתוכה. מבפנים היא נראתה הרבה יותר
מרווחת ממה שהיא נראית מבחוץ. התכופפתי טיפה והורדתי מעלי את
המכסה.
החושך גרם לי להרגיש רע אבל אחרי כמה דק' התרגלתי וישבתי שם,
חיכיתי שמשהו יקרה.
חיכיתי שעה, שעתיים וכלום לא קרה. לא משהו שיכולתי להבחין בו
בכל אופן. אני הרי פה, לא? לא נעלמתי לשום מקום.
בסוף התייאשתי. הרמתי את המכסה לאט וזינקתי החוצה. האור סינוור
אותי אחרי כל הזמן הזה שישבתי בחושך והריח המצחין נדבק לי
לבגדים.
הסתכלתי מסביב. אני לא בסלון שלי. איפה השולחן היקר? הטלויזיה
הגדולה? ספות העור?
נבהלתי.
"שלום" שמעתי קול עבה של מעשן כבד מאחורי
הסתובבתי בבהלה וראיתי גמד קטן. כן, גמד קטן. לא עובר את
התשעים סנטימטר, זקן כתום, מכנסיים ירוקות ושלייקס ואפילו כובע
כזה מצחיק.
"התיבה המעלימה?" הוא שאל בקול הצרוד והנמוך שלו.
לא הבנתי איך יוצא לבנאדם כל כך קטן קול כזה עבה. "מה? תיבה
מעלימה.. מה?! איפה אני?"
"לכאן מגיעים כל האנשים שנכנסו לתיבה המעלימה. הם פשוט מגיעים
לכאן. שלומי, בוא. בוא תגיד שלום. הגיע דייר חדש"
ילד רזה יצא אלינו מאיזה חדר. "היי, מ'מצב?"
חייכתי אליו
"שלומי שיחק מחבואים בחנות של ג'נקו וחשב שהתיבה זה מקום נחמד
להתחבא בו"
"וואלה". לא ידעתי מה להגיד. הייתי בשוק.
"יש כאן עוד כמה אנשים" הגמד הזה לא מפסיק לדבר לשניה, פטפטן.
לא נסבל. מהרגע הראשון ידעתי שאני לא אסבול אותו. "אבל הם
עסוקים.. אהמ.... אתה יודע, נהנים קצת" הוא קרץ וחייך חיוך
חרמני לכיווני. "כולם הגיעו דרך החנות של ג'נקו בדרכים
מסויימות. רק אני כאן עוד מהתקופה שהוא היה מופיע. מתנדב
מהקהל, עלק"
"אני קניתי את הקופסא!" אמרתי לו
"אז לא יגיע לנו אוכל לכאן עכשיו? הוא היה מכניס לנו כל יום 2
כיכרות לחם פנימה ולפעמים גם יותר. פתאום, כשהיה נזכר באיך הוא
העלים אנשים חפים מפשע היינו מקבלים הרבה אוכל כי הוא היה נתקף
ברגשות אשמה. אז מה, אין מי שיכניס לתיבה שלנו אוכל?"
"אהמ... חברה שלי... יש לה מפתח לדירה שלי. היא בטח תדאג לי!
היא תבין איפה אני, היא חכמה זאתי. תכניס לי לחם, אולי אפילו
תנסה להציל אותי"
הגמד הסתכל עלי במבט עצוב, נראה שהוא התלבט אם לדבר או לא.
"אי... אי אפשר להציל אותנו. אנחנו פשוט כאן, חיים"

עם הזמן למדתי להכיר את האנשים שפה.
את רומן, הגמד, את שלומי, ואת סימה, רוני וברוך, שהיו עושים
אורגיות בלי סוף.
חברה שלי לא שלחה לי אוכל אף פעם. כנראה שלא היה לה אכפת
ממני... או שהיא לא הייתה חכמה. לא יודע.
אני אוהב אותם, את החבר'ה האלה. הם הפכו למשפחה שלי. אני מספר
להם על כל הפושעים שהייתי עוזר להם ורומן מספר לנו איזה דיכאון
זה שאי אפשר להגיע למשתנות, כי זה גבוה מידי.