זה לא סיפר עצוב. זה סיפור די שמח. מקווה שנהנתם. -סוף-.
(התחלה:)

אני הולך ברחוב. מסתכל בשעון. מסתכל ברמזור. עובר. עולה על
אוטובוס מבנימינה הביתה, מראה את החופשי-חודשי שלי. עוד יום
רגיל. אחרי שעה ומשהו של שירים מזרחיים מהרדיו של האוטובוס,
עולה אדם עם מזוודה ושקית. הוא משלם לנהג סכום מדוייק, לוקח
ת'קבלה ומתיישב-שני שורות לפני ומשמאלי. וזה די מאחור, בהתחשב
בעובדה שאני מסתלבט על שלושת המושבים האחוריים בצד של הדלת.
החבר שלי בצד שני של השורה, מכווץ כמו ספגטי בסיר לחץ. כרגיל.
המזוודה של האיש נראית כבדה, מאוד. הוא מניח אותה במעבר. היא
משמיעה רעש שטוח, חזק. מתכתי.
השקית מחליקה לו. נדמה שראיתי בפנים חוט! אני חושב
בפאניקה(אנ'לא גיבור גדול):"כוס-אמו, למה לא חיכיתי לרכבת?".
אני מזייף שיעול. זה עבד-הוא הסתובב! רגע-למה עשיתי את זה!?!
הוא מסתובב חזרה. הוא לא נראה ערבי. לא יכול להיות שהערבים
קלטו את הרמז מהתקרית בקניון השרון, ועברו מזקטים מכוערים
לראלף לוראן?...
אני לוחש לחבר שלי-"רואה את המזוודה? יכול להיות שזה..."
ומגדיל את העיניים באימה, מפחד שהאיש ישמע. כנגד כל תקוותי,
הוא לוחש חזרה "מה פתאום הוא לא ערבי". אי אפשר להשיג עזרה
טובה כיום.
אני חושב 'אולי נבקש ממנו שישים את המזוודה למעלה?'-"רגע, תן
לי רק לפוצץ אותה קודם". רעיון רע.
עובר שלט בכביש. 'נתניה 17 ק"מ'. אני מתחיל להירגע ולשבת
נורמאלי, שם לב שעד עכשיו התכווצתי ליד החלון. למרבה האירוניה,
אז הרדיו מכריז כי 'הפקק בדרך לנתניה ממש בלתי נסבל'. מושלם!
אני מתקפל מחדש במושב. האוטובוס נעצר, ואדם מבוגר עולה,
ומתיישב בלית-ברירה ביני לבין החבר שלי. אני שם לב שעד עכשיו
דיבר האיש החשוד בפלאפון. האיש מורדי את הפלאפון מהאוזן ולוחץ
5. אני מרגיש את הדם אוזל מפני כשאני רואה שהתחלת המספר שלו זה
97 משהו. מה שלא הייתי נותן עכשיו בשביל משקפיים! אני כמעט
רועד מפחד, רואה סימני דאגה גם אצל חברי,  מביט בחלון ורואה
מראה מוכר - נתניה! אבל השמחה אולי מוקדמת-יש עוד 10 דקות עד
תחנה מרכזית, ולפצצה לוקח שנייה להתפוצץ.
האיש מכניס את הפלאפון לכיס החולצה ומוציא משהו. אני בא לצעוק
כשאני מבין שזה עוד פלאפון. הוא לוחץ על ספרה אחת וישר מתחיל
לדבר. הוא מדבר עברית במבטא צברי. אני מרגיש תפיסה בחולצה
וכמעט קופץ במקום. זה חבר שלי(כבר שכחתי ממנו). אני מסתכל
ורואה שעצרנו. הדלתות נפתחות.
הוא אומר "דור, יורדים". זה יכל להיגמר אחרת, אבל-
זה לא סיפר עצוב. זה סיפור די שמח. מקווה שנהנתם. -סוף-.