[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








-"את מרגישה היום יותר טוב מאתמול?" היא שאלה בדאגה.
-"כן, בבוקר הכרחתי את עצמי להכריז שיהיה בסדר וזה עבד",
עניתי.
-"אני אוהבת אנשים כמוך", אמרה אמילי בחיוך.
-"ואני אוהבת אנשים כמוך", עניתי בכנות.
-"איזה מן אנשים הם אנשים כמוני?"
-"אנשים... כמוך. כאלה שנשארים איתי כשכולם בורחים ממני".
-"אנחנו לא סוג, אנחנו כולם. גם את אנשים כמוני. פשוט צריך
למצא את האיש הנכון בזמן הנכון. זה הכל", השיבה לי אמילי.

אמילי היתה בחורה חייכנית וצעירה. היא הייתה קצת שמנמונת והיה
לה עור שזוף ותלתלים ארוכים וקופצניים, קופצניים ממש כמוה. אבל
הייתה בה מידה של רצינות כשהיה צריך, וגם אפשר היה לסמוך עליה.
מאז שנולדה אני שומרת אצלה סודות. למען האמת... יותר נכון לומר
שאני שומרת אצלה דברים שאני רוצה לשכוח. אני מבקשת ממנה להחביא
אותם אצלה. בכל זאת אני רוצה לשמור אותם. הפעם הראשונה שבה
פגשתי את אמילי הייתה כשנולדה. היה לה קול בכי רך ומרגיע.

"אני לא מאמינה שהכל נגמר ככה", מלמלתי לעצמי מבין הדמעות.
"שעם האיש הזה חלקתי כל כך הרבה זכרונות יפים, כל כך הרבה
רגשות". עצרתי לרגע ובהיתי בקיר, אוחזת בכרית שתחת ראשי פן
תישמט לפתע. אבן עצומה עמדה בגרוני ומעליה מפל של דמעות בדרך
החוצה. "ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו כשעם החברות הכי טובות שלי
אני לא יכולה לדבר. ואיך איתו אוכל לדבר על הכאב שלי שהוא עצמו
גרם?" נאנחתי. "זו לא אשמתו, אני יודעת... אני לא רוצה לכלוא
אותו שוב. אין טעם לנסות להחיות קשר שגם ככה אין לו עתיד, מוטב
שייגמר עכשיו, אני יודעת... אבל" - פרץ יבבות נוסף מנע ממני
להמשיך.
-"אל תדאגי ילדתי", שמעתי קול רך מדבר אלי מעלי. לא נבהלתי. יד
רכה בעת עור תינוק ליטפה את שערי. "יהיה בסדר, אני מבטיחה".
דמעה נוספת התגלגלה במורד לחיי. היא ניגבה אותה. עצמה את עיני
ושינתי נפלה עלי.

בלילה חלמתי חלום. ישבתי בחדר עם ארבעה קירות וללא קורת גג.
היה זה לילה ואור הירח המלא חדר לתוך החדר, ואיתו קור הלילה.
סביבי היו פזורים אין ספור ניירות. הושטתי את ידי והרמתי אחד
מהם. הוא היה מקופל. פתחתי אותו וכתב היד היה מוכר - כתב היד
שלי. התחלתי לקרוא אבל המילים הכאיבו לי ושמטתי אותו ממני.
הרמתי פתק נוסף. גם הוא נכתב על ידי. פתחתי אותו בחשש ומיד
המילים קפצו לעיני והזילו מהן דמעה. הרמתי את ראשי להביט
בערימת הפתקים המאיימת, אבל להפתעתי מצאתי מולי בחורה חייכנית
וצעירה, קצת שמנמונת, שזופת עור ובעלת תלתלים ארוכים
וקופצניים. המראה שלה הרגיע אותי. היא השויטה לי את ידה, ועזרה
לי לקום. ואז הרימה קבוצה פתקים ותחבה אותה לכיס הבטן
שבחולצתה. והרימה ערימה נוספת והעלימה גם אותה שם. התכופפתי גם
אני והתחלתי לעזור לה. במהירה החדר התרוקן מהפתקים וכולם היו
בכיסה, שלא נראה מנופח.

עמדתי מול המראה וצחצחתי את שיניי. הבטחתי בהשתקפות שמולי
וחייכתי אליה. "יהיה בסדר, אני מבטיחה", אמרתי בלחש.

באותה שעה בחורה חייכנית וצעירה, קצת שמנמונת, שזופת עור ובעלת
תלתלים ארוכים וקופצניים, פינתה את פתקים מכיסה למגירה תחתונה
מבין שלוש. העליונה והאמצעית היו מחוברות ביניהן. היא סגרה את
המגירה ועליה היה כתוב "תת מודע מספר שתיים". תכירו את אמילי,
מנהלת המחלקה.
כעת, כשסיימה את תפקידה ואספה הכל למגירה, דילגה החוצה ותלתליה
מקפצים אחריה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מילא אני יכול
להבין את אלו
שקוראים את מה
שאני כותב
ומפרסם. אבל
הראש שלי מסתובב
מלחשוב על זה
שמאשר את
הסלוגנים שקורא
כל שטות שטרחתי
להכניס לריבוע
הכתמתם הזה
ואפילו למיין את
זה.



צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/3/06 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוהאנה שטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה