שילוב מדהים של רגשות שמערבב צבעי שחור-לבן-ירוק בלבי, אך יעלם
הרגש בעזרת צבעים שונים מאלו.
גשם! אפילו געגוע חזק יותר אחרי זמן רב, כשאני מסתכל על זה.
רק יותר עננים בבקשה, שיהיה סמיך יותר בלבי ובשמים. כאילו אלו
המקומות היחידים שמראים לי את זה.
ה-"זה" הוא אחד המקורות לחיים. עוד קצת זמן להתרגל לפחות,
להתרגל, לנסות לשרוד את המקום הזה בלי מקרים מאוד קשים.
כי כל רגע שאני חי וכל המצמוצים שיוצרים חיים חדשים הם זמן.
וזמן הוא לא קיים. כי שמש לא קיימת. כשאומרים "להנות מכל רגע"
זה לא משפיע עליי. אם מדובר שחיי לא יתקיימו בעוד מספר ימים,
אם מדובר שהחיים שלי מוגבלים למספר ימים, "להנות מכל רגע"
יתחיל להביא משמעות למילה.
אני לא נהנה מכל רגע. כי אין דבר כזה "כל רגע".
החיים ייגמרו לא משנה מתי. אולי, אבל רק אולי, אתם חושבים אחרת
כי עברתם את "גיל המחשבות השליליות" בחיים, ונפשכם בנוייה
יותר, אינני חושב כך. רק תאמינו לי!
            וגם אתה!
זה טוב. זה בסדר. אני סולח. אני רוצה, ואני שמח. אבל אני חייב
להשלים את "זה". חייב לחזור בחזרה...
כי דבר אחד כשההר מאיר בקצוותיו בליל אור ירח, שומם לו שם
בשומקום, הוא לילה מושלם. כי בו אי אפשר לראות דברים, לקלוט
דברים, לחיות...
ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום... מתחפר לו נשמת העולם
ברבים-ביחיד, בלי שום כוונה לפגוע בטובים וברעים מכל. ואני...
בשומקום? ב-"שומקום"? אני מעדיף את זה. חיים, אהבה? שנאה? כאב
פנימי וממה? זכרונות... תוריד בעצם את סימן השאלה מה-"שנאה"...
כי אני באמת שונא זכרונות. אני שונא את המקום הזה. בבקשה תצילו
אותי. זה לא שיר, אני מדבר ברצינות. אין כמוני?
תצילו אותי...
נדב שגיא, אתם בטח מכירים אותו מ-Stage, ברור שהוא אדם טוב.
ומה שמוזר זה שכשאני מסתכל עליו אני מתחיל לבכות. אני בוכה
עכשיו כשאני כותב את זה. אני רואה אותו, אחרי שהזמין אותי
לאכול איתו במקדונאלד, סתם אחרי האוכל, שאכלנו באוטו,
מ"מקדרייב", הסתכלתי עליו כשישב לו ועישן סיגריה. הוא נראה קצת
עצוב, אבל הוא לא היה. אני הייתי עצוב. "נדב, אתה בסדר?" שאלתי
אותו. "מה זאת אומרת 'בסדר'"? ענה. "אתה מרגיש טוב? אתה בסדר
בחיים?" שאלתי כשכמעט בכיתי. וניסיתי שלא. אני אדלג על זה. יש
לי משהו מוזר שאני או דואג לאח שלי, או שאני מרגיש עצוב ואין
לי מושג למה. וזה לא העבר שלי, זה משהו בו שגורם לי לכך... למה
דווקא אני מכל האנשים בעולם? אני סך הכל בן 13!!!