אני נאבקת לפתוח את העיניים. משהו תופס אותן סגורות בכוח, לא
רוצה שאני אחשף למה שמסביבי.
מתפתלת, עושה פרצופים מאומצים. העיניים נפתחות.
אני מסתנוורת. הכל לבן מסביב.
מחפשת משהו שונה, נוף אחר.
כלום. שומם.
אני מסתכלת לכיוון הרצפה. הרגליים שלי מרחפות כמה סנטימטרים
מעל הרצפה. בהתקף בהלה אני מחפשת משהו לאחוז בו מהר, לפני שאני
ארחף לי מפה בלי שמישהו ישים לב בכלל, אבל אני לא מוצאת כלום.
לאט הבהלה נדחקת הצידה, מפנה מקום לתהיות. אז זה בעצם מין חדר
לבן וגדול בלי כוח משיכה?
אני מנסה לזוז ולא כלכך מצליחה להשתלט על עצמי. זה כמו מים,
אבל לא.
בעזרת דחיפה עם הרגליים באויר הצלחתי לזוז כמה סנטימטרים. אני
מזיזה את הידיים בפראות בניסיון להתקדם עוד טיפה ובראש רצות לי
מחשבות על דגים שמפרפרים מחוץ למים.
אני מבינה שיהיה לי פשוט יותר להתקדם במעין שחיית חזה, למרות
שזה מעייף. אחרי כמה סיבובים סביב עצמי, בחיפושים אחרי כל דבר
שהוא לא לבן או ריק, אני מתעייפת.
משלבת את הרגליים ומנסה לשבת ישיבה מזרחית באויר אבל מהר מאוד
מתהפכת ומתגלגלת ומבינה שעדיף פשוט "לעמוד".
לאט לאט זה מכה בי.
הפוטנציאל במקום הזה. חלל ענק וריק, רק שלי. אפחד אחר לא מכיר
אותו, בינתיים.
והחוסר משיכה... אפשר לבנות פה עיר! או פארק שעשועים! או סניף
מקדונלד'ס בחלל!
"שם תהיה פינת ליטוף", אני לוחשת לעצמי ומצביעה על איזור ריק
ולבן, בדיוק כמו כל שאר המקום. "נצבע כמה עיזים בירוק ונדביק
עליהם מחושים"
אני מרגישה כמו אלופת שיווק. אם רק הייתי מוצאת את היציאה
והכניסה, כמה פשוט זה היה יכול להיות.
בהחלטה נועזת אני מתחילה שוב לדחוף את עצמי קדימה, משמיעה
רעשים מוזרים עם כל דחיפה מאומצת.
אחרי דק' ארוכות אני מבחינה בנקודה. נקודה קטנה ושחורה. אז יש
תקווה.
אני דוחפת חזק פי שתיים, מדמיינת את הכסף נח לו בכיסים שלי
וצוחקת בתחמנות. תמיד אמא אמרה שאני חמדנית. "הכל את רוצה
בשביל עצמך", היא הייתה אומרת.
בזמנו לא ייחסתי חשיבות גדולה למילים שלה. עכשיו אני מבינה כמה
היא צדקה.
כשחושבים על זה, היא גם אמרה לי שיום יבוא ואני אגיד שהיא צדקה
בהכל. אז לא, לא בהכל. אבל כן, בחלק לפחות.
הנקודה השחורה כבר גדלה לגודל של מסך מחשב ממוצע ואני מרגישה
אויר חם יוצא ממנה. עד שהאויר החם התחיל להפשיר אותי, לא שמתי
לב כמה קר היה לי בחלל הלבן.
"תזכורת לעצמי, לחשוב על דרך חימום זולה אבל יעילה"
ושוב הקול של אמא מהדהד לי בראש, "הכל בשביל עצמך, חמדנית".
אני כבר ממש ליד החור השחור.
זאת הדרך היחידה הביתה, אני מניחה.
אני מסתכלת אל תוך החור וממצמצת כמה פעמים, בנסיון לראות שם
משהו. אולי את החדר המבולגן שלי או את הבצפר או אפילו סתם רחוב
לא משמעותי בירושלים.
לא. רק שחור יש שם.
אף פעם לא הייתי ילדה של סיכונים. עד היום, כנראה.
הכנסתי את רגל שמאל לתוך השחור והרגשה של חמימות עטפה אותה.
עכשיו גם את יד ימין ואת הבטן והראש.
הרגשתי שאני נשאבת. הייתה לי הרגשה מוזרה בבטן. תחושה שקצת
מזכירה את ההרגשה שיש כשמאוהבים.
לאט לאט הכל התבהר.
קיר בצבע בורדו הופיע מולי ועוד כמה מדפים קפצו אחרי כמה שניות
מכל הצדדים שלי.
"קרן. תפסיקי להתבטל ותחזרי לקפל חולצות. את לא מקבלת כסף
בשביל לחלום בהקיץ", שמעתי את מנהל המשמרת מאחורי. "ואם את
רוצה להוסיף קצת כסף לכיס, תבדקי אם נשארה משמרת פנויה מחר"
נכנסתי לחדר האחורי והרמתי את הדף העמוס בשמות. קישקשתי על השם
'דנה' וכתבתי במקומו 'קרן'. אני אגיע מחר ב4 לעבודה.
"את ילדה חמדנית". הקול של אמא שוב נשמע שם, במאחורה של הראש.