נשמע קול של זכוכית נשברת, אני רצה לחדר ורואה אינסוף שברים
קטנים מרצדים על הרצפה. האור מתנגן עליהם כאילו עושים אהבה.
בנשימה אחת נפלטה יבבה, הבטתי הצידה ראיתי אותה גונחת מעל
הכיור, ידיה מדממות, פתאום האהבה הפכה לאונס.
ניגשתי רציתי לעזור, אך היא הדפה אותי בכל כוחה, הכתימה את
לחיי בדמה החם, נוטפת דם מעורבב עם פחד. היא הושיטה ידה אל
הכיור וכך עמדה לה דקות ספורות, מים צוננים המתערבבים עם הדם
יוצרים מן פסים אדומים שקופים הנוזלים מטה אל הקרמיקה הלבנה,
יוצרים אומנות חיה אימפרסיוניסטית נטולת מחשבה, נטולת תכנון.
אני שוב ניגשת, מציעה את עזרתי והיא מביטה בי, מבטה חודר
לתוכי, לועג לי. מי אני שאוכל לעזור לה? אלוהים לא הצליח, איך
אני אוכל.
התכופפתי למטה, מנסה לאסוף את שברי הזכוכית, הן התפזרו לכל
עבר.
לקח לי זמן מה עד שהצלחתי לאספן, מתחת לשולחן העץ הדהוי ומתחת
לכיסאות עם הכיסוי הבלוי, מתחת לארונית, בפינות וליד הדלת.
לאחר שראיתי שהרצפה הפסיקה לנצנץ וחזרה לגוון הירוק והמחליא
שלה הוקל לי. ואז שמעתי צחוק הסתובבתי וראיתי אותה אוחזת בידיה
מגש מלא כוסות זכוכית, צוחקת עד עמקי נשמתה, צחוק מרעיל. ואז
ידיה שהפסיקו לדמם עוזבות את המגש והכוסות מתנפצות לכל עבר.

כעת היש שוכבת במיטה, ידיה הפצועות מלטפות את לחיי, אני שרה
לה.

"... הבוקר שוב ישוב, להאיר את חדרך,
    ואת תקומי עם חיוך על הפנים,
    הוא יאחזך, ולא ייתן לך ללכת,
    הוא ירקוד איתך עד סוף הימים...

... ואת תרוצי לקראתו , ולא תתני לו ללכת,
    ושמיים יחייכו מעל ראשך,
    והרים יקודו לך וגם עצים בשלכת
    והוא ירקוד לצלילי שירך..."

היא תביט בי ותשתוק, ואני רואה איך חיוך מתגנב לה בזוויות פיה.
היא רוצה לחייך אבל כבר שכחה איך עושים זאת. האפילה כל כך קשה
לה והדמעות כל מרות שגם לבכות היא לא בוכה עוד.
אני בוכה בשבילה, אני בוכה בלילות לאורו של ירח, ובבקרים לחומה
של  שמש, אני בוכה אל הסופות ואל עונות השנה אני מבכה את יגוני
ואת יגונה. מגע ידה כל כך רך ונעים למרות חיספוס הצלקות והריח
הנוסטלגי הזה, הוא נחלש ללא כל ספק, אבל עדיין יש ארומה קלה.
אני עוצמת את עיניי ונזכרת בילדותי ושומעת את קול קולה הרך
והנעים. דמעות חמות החלו לזלוג, אני מתעקשת להישאר עם עיניים
סגורות אני לא רוצה יותר, לא יכולה יותר, נמאס לי.

בערב, כשהבית שקט ורגוע, ואין איש ואין המיה. אני מרשה לעצמי
לשכוח, אני מרשה לעצמי לחייך, אני נכנסת לחדר העבודה הישן שלה,
ונוגעת בכל הספרים, בכל העטים... אני פותחת אלבומים ישנים
ומנשקת את התמונות, מחזיקה אותם צמוד אל חזי כאילו מנסה
להכניסן פנימה. אני מלטפת את קלידי הפסנתר ומתיישבת ליד השולחן
הגדול. מדליקה סיגרייה אל מול המחשב ומתחילה לכתוב.

אני לא יודעת מה אני כותבת, אני גם לא חוזרת לקרוא אף פעם את
הכתוב, אני פשוט כותבת, דף ועוד דף, עשרים עמודים ועל כל יום
אני מספרת, אצבעותיי רצות על המקלדת כאילו מקשיה הן נקודות אש
יוקדות, במהירות וללא מנוח, אבל בלהט של אמן. זה מגרה אותי,
האותיות הרצות על המסך, אני מאבדת את עצמי בחלל לרקע מוסיקה
נעימה. היא שם ישנה את שנתה התמידית, הנצחית, גם כאשר היא ערה,
היא נמצאת במציאות אחרת, רחוקה אלפי שנות אור מהמציאות שלנו.

לעיתים אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבוקר כשראשי מורכן על שולחן
העבודה. אני אונסת את עצמי לצאת מהחדר ולהתחיל בעוד יום, פשוט
עוד יום.

אני יודעת שכך נוהג עולם, אני יודעת שאין מנוס. אבל זה כאב, זה
היה כל כך חד וכל כך מדוייק בלב. אני נשכבתי ליד גופתה, עם
הזמן חשתי איך היא מתקררת, אני נשקתי לה אינסוף פעמים. אני
חיבקתי אותי בחוזקה, אני צעקתי, צווחתי, לחשתי, אך לא בכיתי.
אין בי יותר מקום לדמעות, כל דמעותיי לשווא בזבזתי, הייתי
צריכה לשמור אותן לרגע השיא, אך לא לא נותר בי עוד.

וככה שכבנו היא ואני. אוחזות יד ביד. לבי פועם לבה דומם ואני
שרה, אני שרה בקולי קולות. אני רוצה אך לא יכולה להפסיק, ואז
החל הלילה במלאכתו. הוא הצית כוכבים בשמיים, הירח הראה את
דמותו מעל לאדמות הארץ. הלילה כיסה אותנו לישון והבוקר העיר רק
אותי.

יש בי אהבה אינסופית, יש בי אהבה ללא מיצרים, אהבה ללא גבולות,
ואין לי למי לתת.
שמיים שחורי עננים כאילו מתאבלים איתי.
עכשיו חורף, החורף הכי מר שחוויתי בחיי. דלתות העולם נטרקו אל
מול פניי והשאירו אותי בחוץ.