כבר בימי בית-שני התיישבו יהודים רבים ליד הכינרת. מי הכינרת
המתוקים, הצלולים ועשירי הדגים משכו אליהם אנשים רבים שהתפרנסו
מדייג. הכינרת וחופיה עטורים הרי תכלת יפיפיים היוו גורם משיכה
לתושבים ותיירים כאחד.

בתקופת ההתיישבות החדשה, שנות החמישים של המאה העשרים, החלה
התיישבות דייגים חדשה בטבריה. העולים החדשים הראשונים ממרוקו
נענו לקריאה הציונית והגיעו לארץ עם משפחותיהם. הם באו מוכנים
לקחת חלק בבניית הארץ, להקריב את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם
ולבוא לארץ עליה חלמו ואליה ערגו. זו הייתה עליה משיחית גרידא,
דביקותם בציון וירושלים הייתה לפליאה בעיניהם של השליחים
מישראל שבאו לארגן אותם לעליה. היהודים המרוקאים ראו לנגד
עיניהם המצועפות את דברי הנביאים  מתקיימים:  "מכל קצות תבל
חוזרים היהודים לארץ ישראל לבנות אותה מחדש". והם באו. באו כדי
לבנות.

תושבי העיר "ספי" השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי הפכו את
הדייג לאומנות לשמה. רוב תושבי העיר התעשייתית עסקו בדייג או
בתעשיית הדגה: הם עבדו בבתי החרושת הרבים לעיבוד דגים, בנמל
המקומי ובאזור התעשייה בעיר. גאוות העיר "ספי" היו הסרדינים.
שיווק שימורי הסרדינים היה ענף התעשייה העיקרי בעיר וקופסאות
הסרדינים עם דגל מרוקו בצבע אדום ובמרכזו כוכב בצבע ירוק בעל
חמש צלעות, נשלחו לכל העולם, כולל ישראל  והתחרו היטב בסרדינים
הפורטוגזים והספרדים.

אלברט אלבז עבד כל חייו כדייג בספינת דייג  פורטוגזית שפקדה את
נמלי הים  במרוקו.
הוא היה גבר בריא ומוצק, פניו עזות ועל ידיו השריריות סימני
צלקות עמוקות ושריטות  מהעבודה הקשה שעבד כל חייו.  גופו חסון
ועורו שזוף, מכוסה בבהרות חומות שגרמה לו השמש היוקדת. אלבז,
יליד מרוקו שמע ככל תושביה ב-2 למרץ 1956 כי מרוקו קבלה עצמאות
מצרפת. הוא היה ער לשינויים שהתרחשו כמה חודשים לפני כן בחודש
אוגוסט שנת 1955 עת השתנה הכל במרוקו ובעירו ספי. תוך כמה ימים
קמו תנועות לאומיות שארגנו מרידות והפגנות נגד השלטון הצרפתי.
דרשו עצמאות וכן להחזיר את מלך מרוקו שהוגלה ב-1953 למדגסקר,
לכולם היה קשה, ליהודים ולמוסלמים גם יחד. ברדיו נשמעו הודעות
וחדשות במשך כל היום שהסבירו לתושבים אך לנהוג במצב החירום
שהוכרז במדינה, ולמשפחת אלבז הגיעו קצינים צרפתיים שביקשו
לסגור את שערי העץ הכבדים של הבניין הפונים לרחוב במשך כל היום
והלילה.

לרגע הייתה אחווה בין יהודים למוסלמים, אך בעיר ספי גרו גם
מוסלמים קיצוניים וכן באו אליה מהכפרים בסביבה מוסלמים שיעים
ומסוכנים אחרים שהיו מתאספים לפני התפילות במסגדים. בתפילות
במסגד כוהני הדת היו מצליחים לשלהב אותם, ביום שישי אחד יוצאו
המתפללים מהמסגדים יחפנים ותלמידים, מטאטאי-רחובות ופקידים
סבלים ושוטרי-חרש זאטוטים ומבוגרים, כמו עדר פרות ללא רסן
רטובים מזיעה ומשולהבים ועברו ברחובות העיר הצרים כשבידיהם
סכינים וגרזנים ולפעמים גם פצעו את עצמם, היו שואגים וצורחים,
וחושפים לעיני כל את יצריהם הרצחניים, צווחו: "אללה ואכבר!"
"אללה ואכבר!" אם נקלע ילד לתוך אחת ההפגנות האלה מצבו לא היה
מזהיר זאת הייתה מלכודת מוות.

האנשים הרבים הדחוסים אחד לשני ברחובות הצרים יצרו לחץ אימים
על שערי הבתים אם ציריהם היו חזקים ולא חלודים עברה ההפגנה
מבלי לפגוע באיש, אך קרה ששער בית לא עמד בלחץ ונפרץ ההמונים
פרצו פנימה לתוך הבתים, בזזו את כל מה שרצו ושחטו את יושביו
ללא רחמים, במיוחד אם היו אלה יהודים או נוצרים- צרפתים.
הממשל הצרפתי הכריז על מצב חירום. משעה שש בערב הוכרז עוצר בכל
העיר. חיילים סנגלים הוצבו בפינות הרחובות שקבלו הוראה לירות
בכל מפר עוצר. היהודים והנוצרים לא יצאו מהבית כמה ימים הייתה
סכנה גדולה להסתובב ברחובות, כל עוד נערכו הלוויות ההרוגים
מהמהומות. יהודים רבים החלו לחשוש מה יהיה גורלם וגורל משפחתם
לאחר קבלת העצמאות והחליטו בלית ברירה את שהכתיב להם גורלם
לעלות לארץ ישראל ופנו לסוכנות היהודית להירשם לעליה. יום אחד
בזמן העוצר, ראה אלברט מחלון ביתו בחור מוסלמי שיצא מביתו
בריצה עם דגל מרוקו, החיילים ירו בו והרגו אותו במקום. ברגע
הזה החליט אלברט לעלות עם משפחתו לארץ ישראל.

למחרת אחרי שביקר במשרדי הסוכנות ונרשם לעליה, ישב אלברט עם
אשתו, בנו לאון ושתי בנותיו הקטנות וסיפר להם בהתרגשות רבה על
החלטתו לעלות ארצה.
-"אנחנו עוזבים את מרוקו לעיר בישראל שיש לה ים, עיר עם פרנסה
טובה". הוא אמר להם --"אבל אבא כאן הבית שלנו כאן נולדנו"!
אומר לאון בנו הבכור.
-"נכון גם סבא וגם אני נולדנו כאן אבל אין לנו יותר מה לחפש
כאן! פה אנחנו לא רצויים, אנחנו נעזוב כאן הכל מבלי לספר לאיש,
שם בארץ ישראל זה הבית שלנו הבית האמיתי, שם נחיה בין אחינו
היהודים".

מהרגע בו אוניית הנוסעים "ירושלים" הפלגה ארצה החלו אנשי
הסוכנות האחראים על קליטת עליה לחלק תעודות עולה ולשאול את
האנשים לאיזו עיר הם רוצים להגיע בארץ. אדם אחד שעמד בתור לפני
אלברט, ביקש את העיר חיפה אמרו לו: "נרשום אותך לאשקלון, זה
רבע שעה נסיעה מחיפה".
כאשר הגיע תורו של אלברט ביקש והתחנן בפני פקידי הסוכנות,
שיתנו לו בית ליד הים היות והוא דייג וזאת  העבודה היחידה
שהוא יודע לעשות.  אמרו לו: "יש  לנו מקום רבע שעה מהים" ושלחו
אותו לקריית שמונה.
כאשר עגנה האונייה בנמל, כשהם עוד מבולבלים מהמעמד המרגש,
ומתפעלים מהמראה שנגלה לעיניהם הר הכרמל ואורותיו המהבהבים
שנתן להם הרגשה של תקווה והתרוממות רוח והיו מאושרים על שזכו
להגיע לארץ ישראל.
אך כשירדו מכבש האונייה ציפתה להם קבלת פנים מיוחדת, לפתע,
ללא אות מוקדם שני אנשים עם צינורות ארוכים ריססו אותם בחומר
חיטוי די.די.טי .האם גוננה על הבנות בשמלתה הארוכה ואלברט
שהחזיק את יד בנו שיחרר אותה ועוד רגע היה מתנפל על הגברים
התוקפניים, הוא כעס מאוד, קפץ אגרופים... בגדיו ושיערו הוכתמו
בחומר הלבן .

הנסיעה מנמל חיפה לקריית שמונה במשאית פתוחה הייתה ארוכה
ומעייפת ונמשכה כמה שעות. רוב העולים נשכבו על הצרורות שלהם
ונרדמו. אך על עף העייפות אלברט לא יכול היה לעצום עין. מחשבות
התרוצצו במוחו, הוא נשך את שפתיו כל פעם שנזכר בקבלת הפנים
המלבבת. הוא כבר לא האמין לאף מילה שיצאה מפי הפקיד הגוץ
והקירח, על האונייה שהיה לבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצה כחולה.

לידו במשאית עמד אדם מבוגר, ושניסה לעודד את רוחו ,באומרו: "אם
הבטיחו לכם מקום ליד הים, הם יעמדו בדיבורם".

כשהגיעו בלילה לקריית שמונה, על כל מטלטליהם, ירד אלברט
מהמשאית, הסתכל סביבו וראה כי אין ים ואפילו לא ריח של ים -
הוא עלה חזרה ונשאר במשאית יחד עם משפחתו, סרב לרדת בכל תוקף
עם שאר העולים ולא היה מוכן להתפשר. הוא למד בילדותו בבית ספר
"אליאנס" בספי וידע עברית רהוטה, לא הייתה לו שום בעיה להסביר
לפקידים מה הוא מבקש.  השוטרים שהיו שם ובראשם פקד אזולאי עמדו
מהצד והביטו בנעשה ולא התערבו בהחלטות פקידי הסוכנות. פקד
אזולאי שמע את השיחה של אלברט עם הפקידים  וזה נגע ללבו היות
וגם הוא עלה ממרוקו לפני כמה שנים, הוא פנה אליו כידיד אמר לו:

-"אלברט, אני מבין את הכעס שלך"
-"אדוני השוטר! איפה הכבוד לבנאדם! במרוקו אין דבר כזה, מילה
זאת מילה!
-"אלברט, אבל גם קריית שמונה זה מקום  טוב יש... נוף יפה יש
פרנסה טובה!
-"לא נוף ולא שמוף, הבטיחו לי ים, ים  אני רוצה שיעמדו בדיבורם
בכבוד כמו גברים.
פקד אזולאי מתקרב למשאית ומושיט יד לאלברט, שמתכופף ומנשק
אותו.
השוטרים עוזבים את המקום . דמעות נקוו בעיניו  של הפקד.
השוטרים פנו לדרכם ואלברט הביט אחורה ומצא את אישתו וילדיו
עומדים מפוחדים בסוף המשאית. הוא נשם עמוקות, הביט עמוק
בעיניהם ואמר: "אל תפחדו, כאן כולם יהודים".

אחרי דין ודברים שנמשך כל הלילה וכל בוקר המחרת, נשלחה משפחת
אלבז על מטלטליהם לטבריה, שם קבלו צריף עץ מחברת  עמידר.  

בטבריה לא היה  קל. החום העיק והפרנסה לא שפעה, אך למרות הכל
אלברט אהב את הים והשמש  וידע שבסוף זה ישתלם.  הוא עבד
בעבודות מזדמנות בעיר ובשעות הפנאי בנה על חוף הכינרת צריף קטן
שיתן לו הגנה מפני השמש היוקדת במשך היום.  הצריף היה בנוי  עץ
ועל  גגו הניח אלברט כפות של דקל. בתוך הצריף שמשו בערבוביה
מיטת סוכנות מברזל, מכוסה שמיכה צבאית ישנה, שולחן כחול ושרפרף
רופף אחד. על רצפת העפר של הצריף, היו מפוזרים עיתונים ישנים,
כמה ארגזי "תנובה" מעץ, מלאים רשתות וחכות בגדלים שונים  וציוד
נוסף לדייג.

לרגע הזה חיכה אלברט זמן רב. הצריף היה מוכן, ילדיו כבר למדו
בבית הספר, אישתו החלה להתאקלם. הם הצליחו למצוא את מקומם בארץ
ישראל, עכשיו יוכל להחזיר לעצמו את מה שאיבד. הדיג.
הוא החל לבנות סירה מחלקי עצים שאסף בנגריות בעיר, הזיכרונות
ממרוקו: אביו וחבריו עומדים על שפת הים ובונים סירות, צפו
ועלו. שלב אחר שלב, כפי שלמד מאביו ומבוני הסירות המרוקאים,
קרמה הסירה עור וגידים. קודם עבד אלברט על שדרת עץ חזקה,  עליה
הניח עצים גמישים ועליהם בד מרוח בגופר מעורב בצבע שאטם את
העץ ולא נתן  למים להיכנס. הוא עבד בנועם ובשקט, היה לו את כל
הזמן שבעולם, והעבודה נתארכה ונתארכה. הסירה הייתה קטנה ונעדרת
חן, אך חזקה ומלאת זיכרונות, געגועים ואהבה לספי ולמרוקו
שנשארו מאחור, לאביו ולאמו ולדייג, שבסוף אחרי שיגמור את בניית
הסירה, יוכל לחזור אליו במלוא המרץ.

הוא התחיל לעבוד עם שחר, ברגליים יחפות תוך שהוא מציץ הצצה
ראשונה ואוהבת אל הים שבשעה הזו שרוי היה בתנומה, צבעו כהה,
והוא נתון בתוך מסגרת הרי תכלת הרדומים אף הם. בבוקר עבד בשקט
ובמרץ, לקראת ערב היו ילדים רבים מתאספים ליד הצריף, מתבוננים
בו ובעבודתו או מקשיבים לסיפוריו המרתקים שלקחו אותם לעולם
רחוק ומסתורי שלא הכירו. הוא התלבט אם לצבוע את הסירה באדום
וירוק, צבעי דגל מרוקו או בצבעים של דגל המדינה. יום אחד הביא
לילדים פח צבע כחול ופח צבע לבן וביקש מהם לסייע לו לצבוע את
הסירה. בעוד הם צובעים, צוחקים ומשתוללים, הסתכל בהם אלברט
בעיניו האוהבות וצרובות השמש: צברים קטנים, פרי מיזוג הגלויות,
צבע עורם כצבע הדבש והם יפו בעיניו מאוד.  
לאון בנו הבכור התאקלם מהר במקום החדש. אחרי הלימודים הוא
הסתובב יחף לבוש במכנסיים גדולים ורחבים ועזר לאביו בחוף הים,
הוא בריא וחסון ודומה לו מאוד היו לו פנים רחבות בעלות עצמות
לחיים בולטות, ועיני שקד מעוצבות להפליא.
הוא למד להסתדר עם השונה, ותוך תקופה קצרה היו לו הרבה חברים,
העברית שלו השתפרה והוא החל לשוחח ארוכות עם חבריו ולספר להם
חוויות מילדותו במרוקו הרחוקה.
היה לו חבר אמיץ וטוב מבית הספר, בשם ניר, נער מצחיק מאוד שלא
היה משעמם אייתו אפילו רגע. ניר היה מאוד שונה מלאון השחום, זה
היה בלונדיני עם עיניים כחולות לאון היה אומר לו שהוא מזכיר לו
"בצל". מיזוג הגלויות לא היה דבר פשוט אף פעם לא למבוגרים ולא
לילדים. לאון וניר התחברו על רקע הים. הם באו יחד לים כל יום
אחרי הלימודים, ישבו ודיברו או היו מתחרים כשהם יחפים בריצה על
החול הדק, מזיעים ועייפים נכנסו למים הקרירים של הכינרת לשחייה
קצרה.

אחר צוהריים אחד כשגלגל השמש הלוהט  ירד אט אט וצבע את האופק
בגוונים אדומים וורודים הגיע אלברט לחוף הכינרת יחד עם בנו.
כמה מטרים משם הייתה אשתו שבאה להיות נוכחת באירוע החשוב בחיים
של כל המשפחה. היא מעטה לבוא לים על כן זה היה אירוע חריג
ואלברט היה מאושר לראות אותה, היא נושאת על זרועותיה את בנו
ציון, הצבר בן החודשים, ושתי הבנות הביישניות לופתות את רגליה,
נצמדות לשולי שמלתה הארוכה.  
הוא נשא על כתפו בגאון את התורן שהמפרש כרוך עליו והנער נשא את
ארגז העץ ובו חבלי החכות,  הגלילים והצלצל עם הקת שלו. ארגז
הפיתיונות נח כבר בסירה. אחריהם קיפצו הילדים הצברים שחזו
בבניית הסירה וחלקם היו בטוחים  שסירתו  לא תצוף וכל העבודה
הרבה תרד לטמיון, חלקם הביטו באלברט ובסירה בהערצה עיוורת.
אחרי שהניחו אלברט ולאון את הארגז בסירה וקבעו את התורן
במרכזה, החליקו את הסירה, ששכבה על תלולית חול-החצץ במשך שנה
שלמה, למים האפורים. המים חבקו את הסירה, לרגע נדמה היה שהיא
עומדת להתהפך - אך אלברט בצעד מיומן, משך במשוט והסירה התייצבה
ונחה על המים כמוצאת את מקומה הטבעי.

הרוח החלה נושבת בחוזקה, אלברט עמד על הסירה כאילו היה בן
עשרים בעוד הגלים מקציפים את הסלעים ומאיימים לבלוע אותו על
סירתו.  הוא התגבר על הגלים ולאט, לאט התרחק מהחוף לים הפתוח.
אלברט התיישב בסירתו הנתונה לחסדי הגלים שטלטלו אותה ללא הרף
כקליפת אגוז, הוא הביט השמיימה. לשמחתו לא היה גבול. ידיו
שזכרו כל תנועה ותנועה קשרו את קרסי הברזל לחבל לא-נראה
שלאורכו הצמיד אלברט חתיכות שעם.  בסוף החבל קשר אבן שבמרכזה
חור קטן, זו נועדה להשקיע את החכות. בתנועה סיבובית מיומנת זרק
אותן אלברט לים. לא עבר רגע אחד וכבר נתפס דג באחת החכות.
תחילה ראה אותו קופץ באוויר, זהב טהור ממש! הוא התכופף והצליח
למשוך את הדג אליו ולהעלות אותו לסירה, עוד שניה והדג נח בארגז
"תנובה".

על החוף המתינו לו בקוצר רוח ילדיו, ו"הצברים" בערבוביה. הם
ראו את הסירה הכחולה מתקרבת ונדחקו כדי לראות את שללו. אלברט
החזיק בידיו החזקות את הארגז הכבד ובו השלל היקר, אך הגלים
הגבוהים הרחיקו את הסירה מהחוף והציפו את גדותיו,  רק בפעם
השלישית התרצו הגלים  נשאוהו וקרבוהו אל החוף.  הילדים הצטופפו
סביבו בקריאות שמחה ועזרו לו  לגרור את הסירה עד לגבשושית
חול-החצץ מקומה הקבוע בשנה האחרונה. אלברט צעד בגאווה לכיוון
צריפו כשארגז "תנובה" ובו דג זהב אחד גדול ומבטיח גדולות
ונצורות, נח בין ידיו.