הרצון לכתוב בוער בי,
אבל אני לא מצליחה להעלות על הדף
את התחושה שאופפת אותי,
לפחות לא בצורה מדויקת שמספקת אותי.

פתאום נדמה לי שהפחד הכי גדול שלי
עומד להתרחש כל רגע,
וזה נהיה יותר ויותר מבעית.
אני לא רוצה להישאר לבד,
אבל אני מרחיקה את כולם ממני,
במודע או בתת מודע.

הכמיהה הזו שמשתלטת עלי,
הרצון העז הזה להרגיש,
לא משנה מה,
גם אם זה כאב עצום
שיגרום לי לתלוש את העור
ולחפור בבשר החי.
לקרוע, ולהשאיר צלקות.

להרגיש מבט מקפיא עצמות,
או מגע שיחמם אותי.
לא להרגיש כל כך בודדה.
אפילו להרגיש עירומה,
חשופה, נטולת מסיכות,
להרגיש את אני עצמי,
כמו מי שאני באמת.
לעמוד מול כולם ככה, בגאון,
להיות בטוחה בעצמי, בכל,
ולא להתקפל ולחזור לקונכייה שלי.

אני רוצה להרגיש חופשייה
ולנצל כל רגע ורגע.
לא לעמוד מהצד
ולראות איך כל חיי רצים לי מול העיניים,
מתבזבזים כלא היו.

אני רוצה לחוש שוב
את הלב שלי פורח ומתפקע
מרוב אהבה.
להיות נאהבת שוב,
לפחות כמו בפעם הראשונה .

נמאס לי להיאחז בידיים שבריריות,
בריק הזה שנמצא בי בתקופה האחרונה.
להתלות בכלום, בואקום, באוויר,
לחיות ללא תחושה ממשית,
לחיות בלי רגשות אמיתיים, כלשהם.

כמה זמן לא הייתי מאושרת, באמת, באמת מאושרת...