אני רוצה למצוא את עצמי על אמבולנס, אבל לא כאב ולא דם מלכלך.
העדיפות היא שזה יתבטא במין חולשה כזאת ששוטפת בגלים ובכל פעם
הורגת קצת יותר, וכלום לא באמת סגור. והשמים מעוננים מאוד, אז
מכסים אותי כמו שמכסים מת, אבל משאירים לי את הראש בחוץ. ואני
כולי בפרצופים שלא דרמטיים מדי אלא סתם מנותקים, מביט לשמים
ומחייך ומדבר על שטויות שעולות לי לראש, כי אף פעם לא חשבתי על
מה צריך לומר בזמן כזה. אבל יהיה כל-כך שקט שקט מסביב כי אני
לא אשים לב לכל הצעקות. יהיה כל-כך שקט, חוץ מהרוח, אבל זה רעש
שאני אוהב. אני מביט לשמים אבל אז תוהה מתי הם הוחלפו בתקרת
האמבולנס. אני מחייך ומדמה לי שאני יכול להיזכר איך שכבתי עם
כל מיני בנות יפות שאני מכיר, למרות שלא באמת הייתי איתן, אבל
כבר לא יהיה לי מספיק דם בראש לדעת את זה.

ובאותה השכיבה, לא יהיה אכפת לי שלא פיתחתי שרירים כמו שרציתי,
או שלא מצאתי חברים יותר כוחניים בזמן הנעורים והצבא, שיעזרו
לי בחיים שאחרי, ושלא למדתי לעשות סלטות על חבל, ושלא לקחתי
מספיק סמים, ושלא למדתי איך לאהוב מישהי באמת.

לסגור ככה עוד פרק בחיים, ולקוות שהמוות הוא מקום סימפטי
ושאולי הצלחתי לגרום לשמי להיות זיכרון נעים שמעלה חיוך ודמעה.
ואיך שאני מכיר את עצמי, את הגוף שלי בטח אתרום למדע, כדי
שיחקרו אותו ויגלו שהיה אצלי איזה מוח-על, וכבד מאוד מיוחד שלא
הושפע כלל מהאלכוהול, ובלוטת תריס שהחדירה בטעות THC למערכת
הדם, ואוזניים שהצליחו לשמוע במוזיקה תחושות שאף אחד אחר לא
הצליח לשמוע. ובמוח, אחרי שפתחו אותו, ימצאו כל מיני סרטים
ישנים באיכות ישנה, חמימה ומעט כתומה, שבהם רואים אותי כילד
קטן ושמח וחקרן שצמא נורא לתגליות ולצחוק.

ואז פתאום, באיכות הכי טובה שיש, רואים שדה פרחים מואר לצד
מדרכה, והכל סביב שחור לגמרי, עם רוח חמימה שנושבת, ופתאום יש
אלף ריחות שונים של לילה קייצי.
וזה מספיק לדעתי, כדי לסכם את החיים שלי.

זה מספיק.