"קרררע! קרררע!"...
קולות הציפורים הפרה היסטוריות המבעיתות מצווחות ומהדהדות
בחוץ, ורוחות הקרה  נושבות על קירות המערה ביללות אימים. מתחת
לטחב הקריר אנטואן יושב לו, רגל שעירה על רגל שעירה וחושב על
דברים שברומו של עולם. זה לא שמו האמיתי, אנטואן. הוריו, כמו
גם אף יצור בעידן בו התגורר, לא יכלו לבטא מילה זו, או אפילו
לחשוב את המילה הזאת, וקראו לו 'גררר אוה!!!' כמו לאחיו
הגדולים  וצנועי ההליכות. אבל בראשו, הוא אנטואן, אינטלקטואל
צעיר, בן המאה הלא נכונה, כמו גם הרבבה הלא נכונה. ואתם יודעים
מה? אולי גם מוחו של ההוגה הצעיר לא יכל לבטא את השם, אבל
בשבילי, כשבא אני לתת כבוד למי שלא קיבל אותו מסביבתו, הוא
אנטואן. קאפיש?

אז הוא יושב ומסביבו הנביחות והנאקות של אביו ואמו לא נפסקות,
גורמות לו אי נוחות בעת שהוא שרגליו הכבדות מונחות על (שולחן)
האבן, והוא מדמה עצמו כמדליק איזו סיגריה איכותית באיזה בית
קפה בפראג. הן גורמות לו אי נוחות כי הוא מבין מה הם אומרים.
הם צורחים לו שהגיע העת לצוד.

הם שואגים לו שהגיע הזמן להרוויח את מקומו. הגיע הזמן שבו
מתבגר הופך לגבר בחברה האנושית של מינוס עשרת אלפים ושש. כן
כן, לצאת, לארוב שלושה ימים בקור המקפיא לאיזה יאק מפלצתי, ואז
להתנפל עליו עם חנית אבן פרמיטיבית. אחרת אין אוכל! אין אוכל!
הגברים צדים והנשים מלקטות. והרי לאנטואן, יש, בנוסף למוח פעיל
שיוצר ענני הגות ססגוניים ואווריריים, גם איזו נקניקיה ארוכה
שמשתלשלת מבין הרגליים, ואותה הוא רוצה לנעוץ ביום מן הימים
באיזו נסיכה מפונקת שתלקט לו איזה משהו. אלחש לכם בסוד,
שאנטואן היה רוצה גם לדבר עם אותה נסיכה. לחלוק איתה חוויה
מורכבת יותר מלתקוע לה את הדולפין ולהשתגל איתה למען הדורות
הבאים. טעות מס' אחת, אנטואן. פה אין זמן לענייני זוטא שכאלה.

אז הם קוראים לו לצאת אל מחוץ למערה, אל העולם הקשה והקר
שבחוץ, המלא בחיות שרוצות לאכול אותך, ובבני אדם שרוצים לגנוב
לך את הנשק שאבא ליטש באבן (יום אחד גם אתה תלטש), ובנהרות,
ובנחלים, ובחרקים שאם לא תסתכל ינעצו את מנת הרעל שלהם במחזור
הדם שלך, ובנחשים...
ואנטואן צריך לשוש בשאגה אלי קרב, ולצאת בריצת אמוק לעשות את
דרכו של עולם: לטרוף ולהיטרף, לזיין כמה נקבות, ליצור כמה כלי
נשק, לחצות כמה עמקים וכמה הרים, ולבנות בית בישראל. בדיוק כפי
שעשו בזמנו אחיו הגדולים 'גררר! הווו!' ו'הווו הווו!!!'
שמסתובבים זה מכבר בסביבה הסלעית שבחוץ ומחפשים את גורלם. או
אולי מתו כבר?

אבל אנטואן העצל לא רוצה לצאת. הוא יודע מה יקרה לו אם יצא.
הוא לא נועד לשם, לסלעים שבחוץ, להרים הנישאים. הוא לא ישרוד.
אז הוא לא רוצה לצאת. תאשימו אותו שהוא רוצה לשבת פה במזגן,
כמוכם, ולהרהר, במקום לצאת אל הצרחות הפרה-היסטוריות
המבעיתות?
הוא מנסה להסביר להוריו:" תביאו את הנקבות לכאן, את העצמות
והבשר לפה, אני רוצה להרהר, יש לי רעיון לספר חדש". "אנטואן",
מיללת אמו: "אבא ואני זקנים ועייפים, ובכל רגע יכול לבוא איזה
נמר ולכרות לאבא את הגפיים, ואז, מי יביא נבלות לשולחן
המשפחתי? מי? צא,צא והרוג, צא ונווט דרכך, הגניוס האנושי קורא
לך". הוא כופר במשימתו במחאה פאסיבית. אבא רץ בחמת זעם
לכיוונו. "אני אוריד לך איזה כאפה יא שמאלן יפה נפש, יא
נרקיסיסט מנוון, צפוני נרפה, בוא הנה!!!" הוא שואג ורץ אחריו
ל'חדר' שלו. אנטואן בורח ככל שרגליו משיגות. רוצה לשקוע
בחלומות מתוקים על ימים אחרים. כאלה שיקרו, זה בטוח, הם לא
מסוגלים לדמיין אותם אפילו, אבל הם עוד יהיו. מחשבים,
ג'וינטים, ואסיפות של נשות מחסום ווטץ', הוא רואה הכל בעיני
רוחו.

"אההה!!! אההה! לא!!!", אבא תופס בו ומפליא בו את מכותיו.
ואנטואן כרגיל מדמם ומיילל. זה ריטואל שחוזר כמו שעון, כל יום
בשעה שבע בערב. יצורים צפויים, הפרימאטים הקדומים האלה. עכשיו
עולות ויורדות גבותיו השחורות והעבותות של הילד, והוא ממרר
בבכי.
אנטואן כותב לו בראשו איזה שיר של מוריסי. הוא מתנתק, מרחף.

מבחוץ צווחות שבר ויללה של חתול פרא כלשהו. צלילי ראש המוטח
באלימות בקירות המערה, והמאבק נגמר. אמא נרצחה, ואבא איבד את
גפיו. עכשיו אבא מסתתר באיזה כוך קריר ומחכה שהפנתר העצום
יסתלק. אבל החיה האכזרית עוד מריחה את הדם. היא שומעת ברקע כמה
אקורדים, מישהו מזמם לו בפסטורליות איזה שיר של מוריסי... "רק
שלא ילך על הילד, רק שלא ילך על הילד" מתחנן אבא בליבו בפחד
מצמית, עדיין מאמין, עדיין מתכנן איך יתפוס בלסתותיו את החנית
שלו, וינעץ בחזהו של היצור השחור והמבריק. עדיין שורד, עדיין
נושם.

התלבטות של שניות. לברוח או לתקוף? לקוות שהפנתר ילך מהמערה או
לנעוץ בליבו את החנית? מחליט לחכות. הפנתר לא מתלבט. לתקוף את
הפייגלע ששר, זה עוד בשר אדם טרי ודנדש, במינימום מאמץ. "לאאא!
הוא הולך על הילד!" האב מתעלף מהכאב, ועובר לעולם שכולו טוב.
או לפחות לקו הישיר לעולם שכולו טוב.
רגליו השריריות של הפנתר נעות בחן של רקדן בלט אל עבר החדר עם
הזמזומים. בלאט, בלאט, הוא מתגנב אל הנער בלי להיתפס, ונמצא
כבר בעמדת תקיפה מס' 1: הגב מקומר, הציפורניים בשלוף, והניבים
הארוכים כבר מדמים את מגע האנטרקוט הנימוח ורק זועקים בתשוקה.
אחת... שתיים... שלוש!

אנטואן מתעורר מהסיוט. הוא שוב שוכב במיטתו ,בין מצעי המשי
הוורודים, ובחום הנעים של חדרו. למעלה הנברשת מתנדנדת בעדינות
מהבריזה הנעימה.  הצרחה הביאה את המשרתים. "הכל בסדר חמוד?אתה
צריך משהו? היה לך חלום רע" .זה היה רק חלום רע. "זה בסדר
מארי, רק תביאו לי את טיגונה, אני רוצה ללטף את טיגונה." הם
מביאים לנער המפונק את חתול המחמד שלו. הוא מלטף אותו
במדיטטיביות ונרגע לאט.  'אין דברים כאלה במציאות' הוא חושב.
הירח מאיר בחוץ באור יקרות. כבר אין יותר דברים כאלה. אנחנו
במאה אחרת, באלף אחר.
ואילו טיגונה המלוטף, חושב לו שהזכר אלפא עדיין חזק מדי,
לכשיחלש, ישתלט...
בניביו של טיגונה עדיין הטעם של האנטריקוט הנימוח מהצהריים.
הוא רוצה דם.
עצמות ,בשר, ודם.



גילוי נאות, הכותב מעולם לא הקשיב בשיעורי טבע