היא צעדה לה לאיטה, מרגישה את הקור חודר אט אט את בגדיה, עורה,
בשרה, עד לעצמות, קור מכאיב אבל כאב טוב, כמעט משחרר.
היא שוב מתחילה לראות את הענן השחור הזה שמלווה אותה בתקופה
האחרונה, ענן יבש, אינו מוריד טיפה, רק נח שם למעלה מאיים
לבלוע.
המחשבות מכאיבות.
לפעמים ממש קינאה באנשים הסובבים אותה, אלו היכולים לגבור על
מחשבותיהם, לדחוק אותן לפינה חשוכה ולהצליח להרדם בלילה.
המחשבות שלה תמיד השתלטו עליה, היא לא יכלה להן. תמיד שכבר
חשבה שהכל יכול להסתדר קרה פתאום משהו שהוכיח לה אחרת.

רק שלא יתחיל גשם חשבה לעצמה, אם ירד עכשיו היא פשוט תימס, כמו
גוש של סוכר, לא! נציב של מלח. תימס ותהפוך לשלולית עצובה
ומלוחה, ואולי שירד...

אם רק היה לה מקום חם בו יכלה להניח את גופה ולהרגע. הסביבה
הצפופה מתחילה להקשות עליה, לפעמים ממש קשה לה לנשום בסביבתם,
צפוף מידי, ועדיין כל כך לבד.

תמיד היתה לה חיבה לאנשים עם כאב נראה לעין. כאילו הכאב שהם
סוחבים איתם הפך אותם קרובים יותר, המסע הכבד מושך אותם קרוב
לאדמה, קרוב לשורשים.

כבר המון זמן לא בכתה, כל כך רצתה לבכות, אבל הכל נשאר קפוא,
קר בפנים ובחוץ, כל כך קר.
מה כל כך מפחיד אותך?
כמה הפכה בראשה את השאלה הזאת, הלואי והיתה לה תשובה.
כלום לא מפחיד אותה! ומפחיד אותה הכל.

"שלום." הוא ענה, מביט בה במבט מופתע כאילו היתה זו הפעם
הראשונה בה דיברו.
בהתחלה המבט המופתע הזה הצחיק אותה, אבל עכשיו הוא הכאיב, כבר
כל-כך רצתה שיכיר אותה.
"איך קוראים לי?" הוא בחן.
"יוסף" היא ענתה מחוייכת.
הוא החזיר חיוך מרוצה ומחא כפיו. כל כך פשוט לרצות אותו.
מעניין איזה איש הוא היה אם היה מגיע מספיק חמצן למוח בשעת
לידתו?פתאום משהו בה כל-כך רצה לחבק אותו חזק.
הוא שוב נעלם, היא נותרה שם, מביטה באוטובוס המתרחק ויודעת כמה
תתגעגע אליו, בלי שום סיבה ברורה.