"החלטתי שאני רוצה לחיות את חיי אחרת. אני מסתכל סביבי ורואה
חבר'ה צעירים בגילי מתחרים במרוץ חסר סיכוי על האושר. משתחררים
מהשירות הצבאי ומשתלבים ללא בחירה מודעת במסלול שהוכתב מראש על
ידי אנשים אחרים, בלי לעצור לרגע ולחשוב האם זה מתאים להם או
לא. אני רואה אנשים שמקיזים דם כדי שתהיה להם ה"זכות" להיות
חלק ממערכת עבדות חדשה שהעולם המערבי יצר. עצרתי והתבוננתי על
המציאות המעוותת והלא טבעית הזו, ואמרתי לעצמי שאני לא אפול
בפח הזה, אני אעשה משהו אחר".

זה נשמע לנו מוכר, זה נשמע כמו משהו שנאמר בכל שיחה של חבר'ה,
אחרי צבא, אחרי טיול גדול בחו"ל. אנשים שמצהירים שלא ייכנעו
לתכתיבי החברה. שעכשיו, אחרי שראו קצת עולם, הגיע הזמן לעשות
בו כרצונם. אבל בודדים הצעירים שאכן עומדים מאחורי הצהרותיהם.
מעטים האנשים שאוזרים אומץ ויוצאים להרפתקה אמיתית, לא כזו
ביערות הגשם של ברזיל, או במרחבי אפריקה הפרועה, כי אם ההרפתקה
של חייהם, ובארץ מולדתם. הרפתקה אמיתית השוזרת בתוכה אומץ,
מקוריות, יצירתיות, לא מעט התרסה, וגם שיגעון לא קטן.

כזה הוא יואש צברי. בחור צעיר, חייכן וביישן במקצת, ממושב
מרכבות שישרא שבנגב המערבי, שמכנה את עצמו "היהודי הנודד".
כינוי שהולם אותו מאוד, חרף העובדה שבשנתיים האחרונות אורח
חייו זהה לחלוטין לזה של בדואי נודד במרחבי הנגב. יואש, בן 27,
נולד וגדל במושב. את ילדותו העביר "בחיק השדות ועל שפת המדבר",
כדבריו. "לראות את השקיעה בעיצומו של יום עבודה בשדה, כשברקע
תיישי מדבר, זו חוויה מדהימה שאני מאושר שיצא לי לחוות כבר
בתור ילד", הוא מוסיף כשבת צחוק בקולו. יואש סיים את חוק
לימודיו בביה"ס האזורי במגמת ביולוגיה ואת שירותו הצבאי עשה
ביחידת העילית הסודית 778 המתמחה בחיסול מנהיגים ערביים
באמצעות גזים, שאליה התגייס עקב יכולות מרשימות שגילה בנפיחות
עכוז, עוד בצוו הראשון, כשנפח על המאבחנת הפסיכוטכנית וגרם לה
לעילפון עמוק. לאחר השירות הצבאי עבד בפרדסי האזור, והתאהב
בשנית במרחבי הנגב.
אנחנו נפגשים אצלו באוהל, שעות אחר הצהריים המוקדמות, הדבר
היחידי שמפר את השלווה זה פעיות הכבשים, וניגון החליל של יואש.
האמת הוא די מזייף, יכול להיות שזה קשור לעובדה שהחליל טחוב
בין אחוריו, ויואש, בתנוחה מקאברית משהו, מנסה להפיק ממנו
צלילים ערבים על ידי שאיבת גזים מפי טבעתו. יואש קם על רגליו,
מנער מבגדיו את האבק ומושיט לי יד עבותה לשלום. אני מסרבת
בנימוס, אחרי הכל זה די מגעיל אותי ללחוץ יד לאדם מלוכלך, שעד
לפני שניות ספורות חליל היה נעוץ בין ישבניו.
אחרי ארבע כוסות תה מתוק, מעורבב בארק זול, אני נפתחת קצת, וכך
גם יואש, ואנו נפנים לתחילת הראיון.  רגע לפני אני מנסה  לשדל
את יואש לשחוט בשבילי כבש, אך הוא מסרב בטוענה כי אני לא אורחת
מספיק מכובדת, אני שואלת אותו איפה הנימוסים הבדואיים שלו,
והוא משתיק אותי בנפיחה מדברית עצלה. יואש מעשן נרגילה, ונזכר
בערגה ברצף האירועים שהביאו אותו למצב המטופש שבו הוא נמצא
כרגע...  

"באחד הסיורים באזור, הבחנתי בעדר כבשים שצבע את מרבדי העשב
הירוקים בלבן צמרי וקסום. עצרתי, והתבוננתי בפליאה בעדר הגדול
שחוצה לאיטו את שביל העפר עליו נסעתי, כאילו היה נהר רחב ידיים
בסוואנה האפריקאית, בעודי משתומם מהמחזה, דפק לי על החלון של
הטנדר נער בדואי. נבהלתי ופתחתי את החלון, הנער מפויח הפנים
חייך אלי בחיוך רקוב שיניים ואמר:  'אהלן גבר, אני סעיד. כבשים
וואחד וואחד. מבסוט? 600 שקל כבש, אם תקנה בוכטה נעשה לך אחלה
מחיר!'

איך הגבת?

"הוא השאיר אותי פעור פה, לא ידעתי מה לעשות, לקחתי ממנו את
המספר טלפון ואמרתי שאני כבר אחזיר לו תשובה. כשהתרחקתי מהמקום
הבנתי שהוא היה בטוח שאני ארצה לקנות כבש בשביל החגיגה
המסורתית של ל"ג בעומר. יש מסורת במרכבות שישרא שכל שנה עושים
מטפונה מבשר כבש לכל המושב. אבא שלי, שתמיד היה מיודד עם
הבדואים באזור, היה אחראי לקנות את הכבשים. כנראה שהנער זיהה
את הטנדר הכחול המאובק שלנו והמוח העסקי שלו התחיל לעבוד.
ליטפתי את הזקן בחיוך. באמת עוד מעט מדורת ל"ג בעומר, צריך
להתגלח. למחרת נסעתי עם אבא לקנות שלושה כבשים למטפונה, וישבנו
לכוס תה עם איברהים, אבא של סעיד. אני יכול להגיד לך שמאותו
רגע, הבנתי שאני רוצה לחיות כמוהם. בשקט הזה, בניתוק מהמולת
העולם. עם כל טבעת עשן שהפריח איברהים מהנרגילה שלו, ידעתי
יותר ויותר שאני לא רוצה רק שלושה כבשים, אני רוצה חמישים!
אולי אפילו מאה! אני רוצה עדר של כבשים, ואני רוצה אוהל בדואי,
ואני רוצה נרגילה מסורתית, וטבק חריף, וללכת יחף על חולות
המדבר. ואני רוצה קפה מר מר ותה מתוק מתוק. והכי מהכל אני רוצה
שקיעות אדומות וורודות של ימות החורף, השקיעות הכי יפות בעולם.
ואני לא רוצה לפספס אותן בגלל תוכנית טלוויזיה, או בגלל שיטוט
תפל באינטרנט או בגלל לימודים באוניברסיטה, או בגלל עבודה
לוחצת שחוזרים ממנה הביתה בשבע בערב סחוטים וחסרי חשק לכלום,
אפילו בשביל השקיעה היפה בעולם.
שבוע אחרי זה כבר סגרתי עסקה עם איברהים, וקניתי ממנו ארבעים
ראש, שזה די הרבה להתחלה לפי מה שהוא אמר (ועוד נשאר לי לא מעט
כסף ממה שחסכתי בשנתיים שעבדתי בהדרים). הוא גם נתן לי במתנה
יריעות ישנות ומוטות עץ שיתאימו לאוהל קטן, כי לא הייתי צריך
יותר מזה".

איך מתארגנים לשינוי כל כך קיצוני בחיים?

"מנטאלית זה היה מאוד קל. פשוט הבנתי שזה מה שאני אמור לעשות
עכשיו בחיים, כי אם לא, אני לא אסלח לעצמי. מבחינה טכנית,  לקח
לי שבועיים לארגן את כל הציוד הנדרש: כלי בישול, מחצלות,
שטיחים ישנים, כריות, שק שינה גרמני טוב שארגנתי מהמילואים,
מנדולינה ישנה עם מיתר קרוע, נרגילה, טבק מסעיד, טייפ ישן וכמה
קלטות של עליזה בשארי, הזמרת האהובה עלי,  מצלמה, הרבה פילם,
מחברת עבה וכמה עטים. ידעתי שבמדבר, למרות שרוב הזמן אני נמצא
לא רחוק מהמושב, יהיה לי את כל הזמן שבעולם לצלם את השקיעות,
משהו שכבר המון זמן רציתי לעשות בתור פרויקט אישי. ידעתי שיהיה
לי זמן לכתוב, ושמוזה לא תחסר. קניתי מאביהו את שמלוק, החמור
המשוגע, שחושב שהוא סוס וצוהל כל בוקר בטירוף, רק כדי שאוכל
להעמיס עליו את הציוד של המאהל.
הסידור בשנתיים האחרונות הוא כזה: אני בדואי יהודי, "היהודי
הנודד". אני ישן באוהל במדבר, יש לי כשבעים ראש , מתרבים מהר
הכבשים. אני מתפרנס ממכירה של הצמר שלהן,  ומגבינות צאן מעולות
שאני עושה מהחלב שלהן, לאחרונה גם התחלתי לייצר לבנה מעולה,
אני קורא לה "לבמה" (laba - me), פעם בכמה זמן אני גם מוכר
טלאים לבשר, לחבר'ה שרוצים איזה על האש טוב. אני מצלם בכמויות
וכבר עשיתי כמה תערוכות בקתדרה במועצה האזורית שגררו תגובות
נלהבות. אחת לשבועיים סעיד מחליף אותי בשישי שבת שאוכל ללכת
הביתה להתקלח ולאכול ארוחת ערב עם ההורים. זה היה התנאי היחידי
שלהם כשהם הבינו שאני לא אחזור בי מהחלטתי. אפשר להגיד שהחיים
שלי זו סדנת ויפאסנה אחת גדולה, אושר צרוף והשתלבות אידיאלית
עם הטבע."

אני לוגמת בשקיקה מכוס התה המתוק שמוזג לי יואש, וכנראה שאחוזי
האלכוהול בו עושים את שלהם, או אולי זה הטבק המיוחד שיואש טוען
שהוא שם בנרגילה, כי האווירה נהיית בהחלט יותר קלילה. יואש
כמוני, מרגיש משוחרר, ומציע להקריא לי משיריו.

"יש המון זמן במדבר. ולפעמים היצירתיות לוקחת אותי לאו דווקא
למחוזות של הצילום. לפעמים אני מרגיש שהמילים הכתובות חזקות
ממראית עין. כבר סיימתי שתי מחברות קטנות של שירים והגיגים,
נראה לי שהשיר הזה מאפיין בצורה די טובה וחזקה את התקופה
הראשונה שלי לבד. השיר נקרא סרח, כמו זה מהמומינים, וקראתי לו
כך כי לא אחת דימיתי את עצמי לאותו יצור שעיר וחום, רוקם
מזימות שפלות, הדומה לגוש קקי פרוותי מהלך על שתיים. הנה:


בילדותי תמיד אהבתי תבשילים
האלו עם הרבה שעועית ואפונים.
אך לאחר עוד לילה עם חלונות סגורים,
חדרי הפיץ ניחוח ולא של הדרים...

ניחוח חמצמץ, אפילו די אפל,
אבי פתח הדלת החל להשתעל.
שאל אותי מדוע חיוך מרוח על פני?
אמרתי לו: 'הגזים  אוויר לריאותיי!'"

אני נשנקת מצחוק, ופולטת קפה מלוא פי על חזהו השעיר של יואש.
יואש לא מתרגש, וצוחק בקול גדול יחד איתי. כשאנו נרגעים הוא
מציע לקרוא לי שיר נוסף, חביב לא פחות, לטענתו.

"זה שיר שמשקף את שנות שירותי הצבאי. כתבתי אותו מתוך זיכרון
מתוק לאותם ימי סוף השבוע שבהם הייתי חוזר הביתה מעוד שבועיים
מתישים של אימונים בטירונות יחידה. בזמן שהתבשילים הריחניים של
אימי היו מתבשלים להם לאיטם על האש, הייתי מפנק א עצמי באמבט
חם וריחני. מסבן את עורפי התפוס, ושר:

"מדמה אני אותם לרגעים של טוהרה
כפרץ של תשוקה, כחווית ההארה.
עוצמת הוויתי גודשת את סאה
הזדככות נפשי הגיעה בחוגגי רבע מאה.
האור אינו כבה, איני יושב בלאט...
בועיות סירחן טהור, נאדים באמבט".

עכשיו זה כבר מוגזם! יואש משפריץ לי על הפנים, ופני לבנות
ודביקות, כל הלבנה פרי יצירתו, שהייתה לפני רגע בפיו, עכשיו על
הפנים שלי. אני נחנקת, מצחוק, ויואש נאנח ומצית סיגריה. הוא
מציע לי שחטה, ואני אומרת לו שהדבר היחידי שאני מכניסה לפה
בזמן האחרון זה בורגול, מאכל מסורתי שהתחלתי לאהוב כבר בימי
נערותי, ורק עכשיו התחלתי להעריך את סגולותיו.

וכך, מניגוב לניגוב, מאפיזודה אחת למשניה, אני ויואש רוקמים
קשר בלתי אמצעי. כשהשמש מתחילה לשקוע, יואש אוחז בידי ומזמין
אותי ללכת יחד איתו לגבעה הקטנה שנמצאת בסמוך למאהל. הכבשים
מתרגשות יותר מאיתנו. יואש אומר במבוכה שלכבשים יש יכולת
מיוחדת לחוש את רחשי ליבם של בני האדם הקרובים אליהם, ואם הן
מתרגשות אז כנראה שגם האנשים שעכשיו לידם מתרגשים. אני מסמיקה,
ועושה פוק קטן של מבוכה. יואש נעצר, מרחרח את האוויר הדחוס,
קורץ ואומר לי סחתן. כשאנחנו מגיעים לראש הגבעה, המחזה שנגלה
לעינינו עוצר נשימה:  אדמת מדבר ומעליה שמיים, כמו שטיח רקום
באדום, סגול, וורוד וכתום. אנחנו מתיישבים על הגבעה, יואש שואל
אותי אם אני רוצה לנסות לנגן בחליל שלו. אני מכניסה אותו לפה,
יואש מתרגש בשבילי. אני מנסה להפיק צלילים אך הדממה כמו עוטפת
את שנינו. יואש לוחש לי שאנסה לתחוב אותו בין אחוריי, שמניסיון
שלו זה מפיק צלילים הרבה יותר יפים. אני עושה כדבריו.

נראה לי שמצאתי אהבה.