זה חוזר שוב, מעגל הקסמים המרושע.
ואני לא מצליחה לצאת ממנו, אני רואה את האור אבל הוא לא ברור,
אני חשה אותו לעיתים ואז הוא נוזל ממני כמו כספית רעילה.
אני תקועה במקום, הזמן לא זז, מחוגי השעון צוחקים עליי
ומאותתים לי איפה כותנת המשוגעים. והיא מחכה לי, מחכה שאפול
לזרועותיה, מאירה על עצמה בשלט אדום חזק ובוהק וצועקת לי מילים
גסות ורעות ומצליפות כל כך.
מעגל הקסמים המרושע ממשיך להתגלגל, ואיני רואה שום מיתר שעוזר
לי לעלות למעלה ולהגיע לנקודה הגבוהה ביותר.
אנחת הרווחה שאני כל כך רוצה להשמיע לא עולה מגרוני, רק נשימות
קטועות שלא נותנות לי מנוח.
התמונה שלו עולה לי בראש, לא עוזבת אותי, איני יודעת מה נפשי
חושקת וממה היא כל כך מפחדת ואני בעצמי מפחדת לתת לה לגלות,
שמא אכנס שוב לאותה לולאה שחורה ששום פיזיקה לעולם לא תצליח
לפתור.
ואני כל כך עייפה, נפשית רוחנית גופנית ופיזית, ולא אכפת לי
מכלום ואכפת לי מהכל, כל הרגשות שיש בעולם הארור הזה מתערבבות
יחדיו ויוצרות לי ציור נוראי של בוש שאיני מצליחה לתלות בבירור
בין קירות ליבי.

כל כך עייפה.