השחר עולה מעל קו הרקיע בקצה רחוב אלנבי, ושחר עצמה נשענת,
עייפה, על תמרור "אין כניסה", ומוחה את שאריות ליל אמש מפניה
המעוננות. הפעם הוא באמת הגזים, הדי ג'יי ההוא, עם השם הלועזי
(ובטח בבית קוראים לו "יוסי", או משהו עממי כזה), העשן הגיח
אפילו מהחריץ הצר שתחת הדלת הכבדה של המועדון.
היא מחכה בסבלנות של אנשים שהפיהוק מעוור אותם לרגע, מחכה עד
שעופר ינענע באדישות את אגנו בתנועת ה"מעלה-מטה" של הגברים,
ויסחט טיפת שתן אחרונה על ה"צפרדע", הפח-זבל הירוק  שהציבה
עיריית תל-אביב, לא בדיוק למטרה זו. עופר מסוגל להשתין בכל
מקום.
עייפות אורבנית.
היא שומעת את הריצ'-רצ' שלו נרכס, ידו עוברת על ישבנה, מעוררת
אותה מקיפאונה, אך לא מעוררת אותה. תם הלילה, הדרך למכונית.
הוא נמרץ, עיניו אדומות, הוא מצית את המנוע, צלילי הקלטת שלו
מציפים את האוויר, טכנו-אסיד, מכאיבים לאוזניה. עופר מציץ בה,
מחכה לאישורה, לא מקבל-ומוציא את הקלטת. מכוונן לגלגל"צ. שירים
עבריים של בוקר. שחר עוצמת את עיניה, משעינה את ראשה לאחור.
נשיקה היתה מתאימה פה.

                           

ביום שחזרתי מחו"ל, כמעט לא הכרתי את עצמי.
אמרו לי שקוראים לי שחר, אז הסכמתי. למרות שם הייתי מישהי
אחרת, מישהי שנבנתה על חורבות הקודמת.
עופר מהמהם לידי משהו, נדמה לי שעברנו את המחלף לבית שלי, בטח
הוא נוסע אליו. שיהיה.
גם ככה כל הנשיקות האלו לא מעוררות בי כלום. מכל הזיונים האלו
קשה לי לגמור. ולא היו רבים.
המסלול הקבוע של"להתחיל מהפה ולרדת למטה", הלשון המתפתלת, איך
אני מרגישה נסיון רב כשבעצם אין לי כלום. אולי רק שיעמום.
כשהוא נצמד אלי, שאחבק אותו מאחורה, ליבי נכמר. על כל העורף
שלו, על כל העורפים בעולם, של כל הגברים בעולם. עם כל הפלומה
הזיפנית, וכל הדמיון שבינהם. כאילו אלוהים יצר שטנאץ אחד ואחיד
לכל הגברים כולם. כדי שלא נרגיש זרות עימם, כאילו שאם היינו עם
אחד, היינו עם כולם.
עופר מוריד יד אחת מההגה, מניח אותה על ירכי. אולי קלט שאני לא
איתו עכשיו. אני משתפת פעולה, נמרחת על כתפו, מניחה נשיקונת
יבשה על צווארו, לא התכוונתי לעורר.
הכל נראה מוכר שכזה. הייתי כבר באוטו כזה-אחר, שמענו כבר יחד
מוסיקה כזאת-אחרת, חייתי פעם זוגיות, אבל הכל היה בחיים אחרים.
כמו שידור חוזר של סרט שפעם אהבתי, חוזרת לבקר באתר הצילומים,
רק שהחליפו לי את השחקנים. משהו חסר פה.
אני יודעת, זאת האהבה.


                             

עופר ושחר הכירו במסיבה, לא משהו נוצץ, ארוחה אצל חברים.
חיוכים מזמינים, נגיעות באקראי, אחר-כך במזיד, טלפון פה ושם,
וכשההורים שלה נסעו למקום אחר לשבוע, לוקחים איתם את הגבולות,
את המוסר, את התדמית שלה, היא נסעה אליו.
ובבוקר היא חזרה הבייתה, מאדם זר, עם ריחות אחרים, עם ציור
בתבנית גוף אחר.
ויש מצב. וזה הולך. זיון ראשון, ואיך אפשר להינות?
התשוקה-ריגעית, אי הנוחות-אינסופית.


                               

עופר מאותת שמאלה, עולה בנחישות על המדרכה ומחנה את האוטו.
אנחנו יוצאים, טורקים דלתות, מעירים את השכונה ליום של פעילות.
שני ערפדים חוזרים להסתתר בחדר החשוך, עד הערב, עד יעבור זעם.
אין סיכוי שאשכב איתו עכשיו.
החדר שלו מריח משרידי הג'ויינט שעישנו לפני שהלכנו. אני נופלת
שדודה על המטה. עופר הולך לשירותים. כמה הוא יכול להשתין.
שקט.
עד שהוא חוזר, אני כמעט נרדמת בבגדי, ומדימדומי החדר שלו,
עולים בי זכרונות, והנה אני בעולם אחר...

                               

טיבעי, כל-כך טיבעי להיות שוב בחדר שלו, הכחול, של שי, של שי
מחיים אחרים.
עופר מנשק את שחר ללילה טוב, והיא כבר סגורה לה במקום האחד
שעליו היא לא מספרת לו לעולם.
המראה רענן, שי לובש מדים, מתכונן ליום נוסף במשרד, והשוקו
שהוא הכין לה חם על הפסנתר. הוא נושק לה, והיא, מתוך שינה,
מנסה למשוך אותו בחזרה למיטה.
או שהיא יוצאת, שערה רטוב וידה בידו, אחרי שעשו אהבה איטית
ומקרבת, ושניהם נינוחים, בשלווה של שבת, ושירים עבריים ברדיו.
מחליפים נשיקות, נגיעות קלות, אי אפשר שלא לראות איך שהתקלחו
עכשיו יחד.
שי, שאת הפרידה שלו ממנה, העניק לה כמתנת יומהולדת.
המתנה הטובה ביותר, גם אם לא המתוקה ביותר שקיבלה.
נולדה מחדש.


                             

פקחתי את עיני.
עופר ניסר קלות לצידי, פניו מופנות אלי, אך גם הוא בעולם אחר.
ידעתי שזה הכרחי, החיים האלו. העיקור הזה של הרגש, אני לא
מרגישה - וטוב לי עם זה עכשיו.
האהבה ההיא, קשר גורלי שכמותו, בשבריר של שנייה ועיוות הגורל,
יכולה היתה להסתיים בלעבור לגור יחד. שלא נדע מה נפסיד. הפרידה
הייתה צריכה רק שנייה אחת של אומץ, ואולי של טיפשות, קצת כמו
לקפוץ באנג'י, ואולי להתרסק.
ומתוך החורבות, מה יכולתי לעשות חוץ מלקחת את ה"עז" ולהפוך
אותו ל"מתוק"? וידעתי שיש לזה מחיר, והוא היה אבדן הרגש.
כדי לחזור להיות אני, לא גחמה של מישהו אחר.
עופר נע בשנתו.
זיון מזדמן.