[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוסף כהן
/
מיתר קרוע

טליתו הקטנה של יהודה נבלעה בים הלבן-שחור המתנועע.

יברכך השם - יברך אותך בכל מעשה ידיך.
וישמרך - ישמור אותך בכל דרכיך, לאן שלא תלך, היכן שלא תהיה.

הוא היה אבוד שם, ילד קטן המניע טליתו ימינה ושמאלה ללא הפסק
ובלי סדר, בקולו הדק והצווחני מנסה לגבור על קולות הבס של
האנשים שסביבו.
אבוד.

לוי חייך אליו, ובידים רועדות מזיקנה ומעמל חיים מילא את הספל
במים זכים מהברז והחל שופכם אחת אחת על ידיו של יהודה.
תודה, הקפיד יהודה לומר תמיד לאחר מכן.
ולוי הזקן, הכל כך חביב, חייך את חיוכו הקבוע.
סוף סוף מישהו מחייך אליו.
כן, מחייך בפה מלא, אליו!

הוא הביט ברגלי האנשים, מנסה למצוא את המפוזר התורן שעלה עם
חור בגרב.
הפעם זה היה מנשה, הקצב השמן מהאיטליז, שבמשך כל הברכה ניסה
להסתיר את החור עם רגלו השניה, גורם ליהודה להתענג מכל רגע.
הוא היה עסוק בגרב של מנשה ולא כיוון בברכה, בדרך כלל הוא
משתדל לכוון, כאילו, בשפה הפרטית שלו.
יברכך - בגולות, שיהיו לכם הרבה לכל המתפללים כאן, חוץ מלשמעון
כמובן, וישמרך - מהחתולות שקופצות עליכם מפחי הזבל דווקא כשאתם
לא מוכנים.

וישם לך שלום - היתה לו בקשה קטנה, אישית וסודית.
אמן, ענה הקהל אחריו במקהלה, אבל אף פעם זה לא התקיים.

כשזה הסתיים ניגשו הכוהנים בסדר מופתי לארון הקודש, חופנים את
ראשם בפרוכת וממלמלים מספר מילים.
יהודה לא זכר מה אומרים בסוף, אז הוא רק נהנה ממגע הפרוכת
המלטף.
"נו", דחק בו שמעון מאחוריו.
הוא זז בחוסר רצון, מנחם את עצמו בכך שלשמעון לא יהיו מעכשיו
הרבה גולות.





שוב אמא בוכה, שוב אבא עצבני וחסר סבלנות, שוב אסור להתהלך
בבית כדי שלא לפגוש אחד ממטילי האימה הללו, תאמינו לליבו הקט,
לפגוש את אבא במצב כזה זה אפילו יותר גרוע מלעמוד פנים מול
פנים עם החתולה השחורה שרובצת דרך קבע ליד הפח הירוק.
"יהודה", התעניין אחיו הקטן אברהם, "למה אמא ואבא רבים כמו
ילדים קטנים?"
"באמת ילדים קטנים", הצטרף יצחק לשיחה, "הייתי במטבח, וכשאבא
ראה אותי הוא שאג כמו האריה שראינו בשנה שעברה בגן-חיות.
מה אתה עושה כאן? צרח עלי.
כאילו מה עושים במטבח?! אני מחפש משהו לאכול, השבתי לאבא.
ארוחת הערב הסתיימה מזמן! עוף למיטה.
אבל אין לי כנפיים, אמרתי בצחוק וחטפתי בגלל זה סטירה מצלצלת
על הלחי, והכי מעצבן זה שאמא ראתה את זה ולא אמרה מילה, סך הכל
הייתי קצת רעב".
"לא כדאי להיות רעב כשאבא ואמא רבים", ידע יהודה להגיד.
"הכי טוב זה לשבת בחדר, ולחכות למחר שהעניינים קצת ירגעו".
"אבל אם אני צריך לשירותים", כמעט בכה אברהם", לא אוכל לצאת?"
"תעשה את זה מהר", המליץ יצחק.
אברהם רץ במהירות מחוץ לחדר, מדדה בנעלי הבית הקטנות שלו,
ומנסה להתחמק מלפגוש את הוריו, כשאחיו נושאים תפילה להצלחתו.

למחרת יצחק היה צריך לשאת תפילה לבד, כשבדקו את שיעורי הבית.
מה שהכעיס אותו בכל העסק, שהרבה הרי מנחש שהוא לא הכין
שיעורים, אז מדוע הוא שואל דווקא אותו מכל התלמידים.
"תגיד תודה", הסביר לו יהודה, "לפחות מתייחסים אליך קצת, אני
לעומתך יושב לי אי שם בקצה הכיתה ואפילו על שיעורים לא שואלים
אותי, כלום, כאילו אני לא קיים".
"אבל אתה כזה חכם", תמה יצחק.
"אז ההפסד כולו שלהם", השיב יהודה באירוניה.
"אבל למה", לא הבין אברהם, "למה אף אחד לא שואל אותך?"
"כי אני בכיתה של ארבעים ושלושה ילדים, ויש מלא אחרים, כאלו
שההורים שלהם כל שני וחמישי מתקשרים לרבה ומשגעים לו את השכל,
איך הבן שלי מתקדם, ואיך הבן שלי אוכל, ואיך הבן שלי...
כל מה שמענין אותם זה רק הבן שלהם, לא אף בן אחר.
וההורים שלנו אף פעם לא התקשרו, רק לעיתים רחוקות אמא הולכת
לאסיפת הורים, אז זה בכלל לא מענין את הרבה מה אעשה, יש לו
ילדים אחרים עליהם הוא צריך לתת דין וחשבון".

"איזה כיף לך", קינא בו אברהם, "הלוואי שאני לא אצטרך להכין
שיעורים".
"נראה לך", יהודה דיבר בקול בוגר ואחראי, "אני עכשיו בכיתה ח',
עד כיתה ה' ניסיתי להתבלט, לדבר, להיות כמו כולם, אבל אף פעם
לא הלך לי, כי היו עוד ארבעים ילדים שרצו אותו דבר.
תמיד הרגשתי שהרבה מעדיף אחרים על פני, כאילו שהם שווים יותר.
חשתי אבוד.
אבוד.
ומאז, מכיתה ה', אני פשוט בא אחרון ביום הראשון של הלימודים,
כדי לתפוס את המקום בסוף, לשקוע בכסא ולהתכונן להעביר גם את
השנה הזאת בשקט, לא מפריע לאף אחד ואף אחד לא מפריע לי.

לפעמים מגיע אחרי הצהריים איזה רבה חדש ונודניק שמנסה להתעלל
בי קצת ולהתעניין בי, כאילו שאכפת לו, אבל ברגע שהוא מבין שאני
לא משתף פעולה, הוא עוזב אותי לנפשי ופונה לתחביבים אחרים".

"כמו מה למשל?"
"גידול דגים, שמעתי שיש לו אקווריום ענק בבית".

"ראיתם שהרבה זמן כבר אמא ואבא לא רבו", גילה אברהם לאחיו
בשורה משמחת.
"כי הם הפסיקו לדבר ביניהם", ענה מיד יהודה.
"מי אמר לך?"
"לא שמתם לב שאמא אמרה  אתמול, תבקש מאבא שיתן לך כסף לטיול
השנתי".
"נו", לא הבין אברהם.
"היא לא יכלה לבקש בעצמה? הוא היה הרי לידה, אז סימן שהם לא
מדברים", סיכם יהודה בתמימות ילדותית.
"איך לא שמתי לב לזה", תפס אברהם את ראשו בכפות ידיו הקטנות.
"בגלל שאני לומד גמרא", הסביר יהודה, "אז אני שם לב לפרטים
הקטנים".

פרטים קטנים.
אב הבית שלו לא שם לב לפרטים הקטנים.
זו היתה ישיבה עם פנימיה, רחוק מהבית, ועוד יותר רחוק מהלב.
לילה אחד הוא תפס אצלו מחברת.

"מה זה?" אמר בחומרה.
"סתם דברים שאני כותב", ענה יהודה נבוך.
"אפשר להסתכל?" שאל ולא חיכה לתשובה.
הוא פתח את המחברת בסקרנות, למרות שיהודה נענע בראשו לשלילה
בחוזקה הכי רבה שיכל להוציא משרירי פניו.
עכשיו הגיעו תורם של פני אב הבית להביע את תחושתם.
אדום, לבן, אדום, לבן, כמו פסי אזהרה זוהרים התחלפו הצבעים
בפרצופו.
הוא תלש את הדף הראשון בזעם.
"מה זה?", צרח, "מה זה?"
"זה..." גמגם יהודה, "בגלל שאין לי עם מי לדבר אז אני כותב
שירים לעצמי".
"שירים?! לעצמך?!" אב הבית מעולם לא כעס כך, הוא נטל את המחברת
קרע אותה לגזרים והעיף אותה על ריצפת החדר.
יהודה השתטח בבכי נורא על הרצפה מנסה לאסוף את הניירות.
מעולם  לא נפגע כך.
האיש הרע עמד לעזוב את החדר עם הדף התלוש בידו.
"מחר תהיה אסיפת צוות לגביך", אמר בחומרה. "אני אראה להם את
מה שכתבת, כדאי שתתחיל להתבייש בעצמך".

אבל יהודה לא חיכה להם, לא המתין לאף אחד.
הוא התיישב ליד השולחן, כותב את שירו האחרון בין כותלי המוסד.

... אני מסתכל מהחלון
מבט עצוב וכואב
אנשים עוברים בחוץ
אף אחד לא מרים את ראשו

יותר מידי רחוק
יותר מידי כואב

הלב צורב והנשמה נשרפת לאיטה.
נשרפת.

אל תגידו למה
אל תביטו  עכשיו
כי אני כבר החלטתי
אם תקשיבו חזק
תשמעו את רחשי ליבי
כי הוא כבר זעק מזמן
אבל אתם לא התבוננתם

אני מכבה את הנרות
רוצה לעוף כמו כולם
אולי גם לי מגיע לחייך אי פעם
להביט בשמים ולתת ללב לדאות
כמו הגלים של הים

מכבה את הנרות ויוצא לדרך חדשה
דרך רחוקה...

שלום אהובים, הוא הסתכל עליהם
להתראות יקרים לליבי, הוא נגע בהם
אולי אי פעם נפגש, אולי עוד נתראה
או שלא, כמו הגלים והחוף של הים.





הוא פגש אותה בכיכר, מכורבלת בשמיכה צבעונית וחסרת סימטריה.
היא ישבה בצד הרחק מחבורת הצעירים שמילאו כל פינה שם, מביטה
בעוברים ושבים.
הוא הביט בעיניה, היא החזירה לו מבט, פעם ראשונה בחייו שלא
הרגיש אבוד - אבוד.

היתה לה גיטרה ביד, כזאת חומה וישנה עם מיתר קרוע.
היא התחילה לנגן, הוא התיישב בצד והקשיב.

"למה את לא מתקנת את המיתר?"
היא חייכה, "כי המיתר הזה הוא כמו הלב שלי, קרוע".
גם הוא חייך.

הם אפילו לא היו צריכים לדבר, רק להביט בעיניים היוקדות של בן
שיחם ולהרגע, להישאב לעולם מופלא ומסתורי.

כשצינת הלילה גברה, היא העניקה לו את השמיכה.
"ומה יהיה איתך?" שאל בדאגה.
"מספיק לי שמצאתי אותך, כבר לא קר לי".
וכשהאיר היום והשמש זרחה, מלטפת בקרניה החמימות את פניהם
הצעירות של שני הילדים שלפניה, היא שלחה לעברם חיוך מרגיע
ושליו, די לסבל ולכאב, די.

לילה לילה, באותו מקום ובאותה שעה הם היו שם.
לא משוחחים הרבה, אבל מבינים הרבה, לא נוגעים זה בזו אבל
מחוברים יותר מכל אחד אחר.

"גם ההורים שלך היו רבים ביניהם?"
"לא היו לי בכלל הורים, כאילו היו", הסמיקה לרגע, "אבל הם
נפטרו כשהייתי קטנה".
"מה יותר גרוע?"
"בטח שהם רבים!"
"למה הם מתנהגים כך?"
"נראה לי כי הם לא למדו לוותר, לא הקשיבו ליצר הטוב שביקש
לכבוש את הרצונות שלהם, כל אחד חושב שהוא צודק ולא מניח פינה
פתוחה בליבו בו יוכל לחדור מישהו אחר מלבד הוא עצמו".
"אז למה בכלל הם התחתנו?"
"אולי הם הסתנוורו מהיצר ששכן בתוכם, לא התאימו את עצמם למהלך
החיים הנמשכים".
"מה, גם איתנו זה יוכל לקרות?" היא נרעדה מעצם השאלה.
"אם נלמד לוותר, להקשיב, להתבונן, להשאיר מקום בלב גם לאחר, זה
ימשך לנצח, אני מבטיח לך".

"אתה חושב על חתונה?" שאלה אותו כאשר באה לראות את הדירה שהוא
שכר בכסף של המשכורת הראשונה.
"לא יודע".

אחר רגע גם העיזה לשאול,
"למה?"
"כי יש לי אהבה קודמת", ענה בכנות.
כמעט שפרצה בבכי וברחה החוצה, אבל רק שאלה, "אתה עדיין אוהב
אותה?"
הוא חייך ולא ענה.
מבין ריסי עיניו ניכר היה שהתשובה חיובית.

"בסדר", אמרה בולעת את רוקה, "איך שאתה רוצה".

ויום אחד היא הגיעה לדירה, ואף אחד לא היה שם.
אף אחד לא פתח לה כאשר הקישה, ורק פתק קטן היה מוצמד לדלת.

למיטל,
אולי עוד אחזור.

היא התיישבה ליד הכניסה, בפתח הדירה, ובכתה כמו שלא בכה אדם
מעולם, עיניה הירוקות טרוטות מדמעות התכסו בדוק אפל של מים
מלוחים ועכורים.

ורק בעל הבית הקשיש שירד במדרגות ידע לומר לה.
"בחור טוב היה לך, שילם עד הפרוטה האחרונה, גם על החשמל ומים
שיבואו אחר כך".

"אתה יודע לאן הוא הלך?" גרונה נשנק ובקושי הוציא את המילים.
"לא".

הוא השאיר אותה לבדה ויצא מהבניין, מותיר אותה עם אבלה.

בערב כשחזר היא עדיין הייתה שם, תולה את עיניה בדלת הסגורה.

ליבו של הזקן נכמר עליה.

"יודעת מה", אמר, "לא יודע אם זה קשור, אבל בכל זאת אולי זה
יעזור לך, באותו היום שהוא הלך, היה איתו איזה אדם לבוש
שחורים, כמו הדתיים החזקים, ביחד עלו על מונית ונסעו".

זה לא עזר לה.





חמש שנים אחרי.

כובע וחליפה באמתחתו, עיניים ביישניות ותחושה לא נעימה שהוא
שם, אבל הוא היה מוכרח לחזור. מוכרח.

אותו מקום, אותה פינה, אותה גיטרה, היא עוד ישבה שם.
עיניו סקרו אותה ברחמים, עדיין לא הבחינה בו.
מיתר הגיטרה נותר קרוע, בטח כמו ליבה.

הוא התקרב, צעד ועוד צעד, אבל לא היה את האומץ.
לבסוף סובב את גבו ונס מהכיכר.

למחרת שוב חזר, הפעם אזר כוח.
הוא התיישב לצידה.
היא נרעדה.
לאחר מכן רק הרימה את עיניה ושאלה, "למה?"
"למה?"

"חמש שנים, חמש שנים ישבתי פה כמו אלמנה וחיכיתי לך, חמש שנים.
לילה לילה אמרתי, אולי הוא יבוא, אולי הוא ישוב, ולא באת. לילה
לילה שבתי הביתה לבדי".
עיניו התכולות הביטו בה. כשהוא שמע את קולה וראה את כאבה ליבו
נשבר והוא התחיל לבכות על כל השנים שחלפו והיא הצטרפה אליו,
שני ילדים בוכים בכאב חסר אונים וחסר רחמים.
"אבל למה? למה?" הצליחה להשחיל מילה מבין פרציי הבכי, "למה
עשית לי את זה, מה עשיתי לך שכה התאכזרת אלי? האם זה קשור
לאהבה הקודמת שלך?"
והוא רק הנהן בראשו.
נטל את כובעו וביקש ממנה להצטרף אליו והפעם לנצח, כי זהו סיפור
ארוך.

היא התלבטה לרגע, נזכרה בלילות בהם חזרה לבדה, בודדת וקפואה,
נזכרה בדמעות ששפכה עליו, אבל אז זכרה את מה שאמר לה לפני
שנים...
להשאיר פינה פתוחה בלב בשביל כל אדם.
אז היא הותירה, והתרוממה עימו, מצטרפת למסע הלילי ברחובות
ירושלים.

... כשהייתי ילד ועליתי לדוכן לברכת כהנים, יום יום, כיוונתי
ב"ויתן לך שלום", שהשם יעשה ויהיה שלום בין אבא לאמא.
מעולם לא פיספסתי ברכה אחת, כי רציתי להגיד שוב ושוב, "ויתן לך
שלום".

יום אחד זה הגיע.

התפילות שלי התקבלו, אבל לא בדרך שייחלתי.

אמא חלתה בסרטן, אבא התחיל לטפל בה.
פתאום הוא גילה אישה שונה מהאישה שהכיר כל השנים, אישה חזקה
ואמיצה, מתחשבת ועדינה.
בכל יום שחלף גבר הקשר ביניהם, רק מתוך מחלתה הכיר את תעצומות
נפשה.

ובהלוויה לא היה אדם שבכה כמו אבא שלי.
"עד שהתחלתי להבין אותה, לקחת אותה ממני?" שאל ליד הקבר
הפתוח.
ואני חשבתי שהשם פשוט העניש אותו על כך שלא התנהג אליה יפה
לפני כן.

ביום שעזבתי את הדירה, אבא בא לקחת אותי להלוויה, אין לי מושג
איך הוא ידע את הכתובת, אבל עובדה שהוא בא.

האמת, לא זוכר את הרבה את ההלוויה, אבל את השבעה אני זוכר ועוד
איך.

יום אחד לפני שקמנו ראיתי אדם מוכר בבית, וכדי שיהיה לו קצת
כואב בלב, ניגשתי אליו.

"אתה זוכר את השיר?"
"איזה שיר?" הוא ניסה להיתמם.
"השיר שקרעת מהמחברת שלי כדי להראות לצוות".
"זכור לי משהו מעומם כזה".
הוא שיקר, הוא זכר את הכל, כל פרט ופרט מאותו לילה.
"אתה זוכר גם מה היה כתוב שם", לא הרפיתי.
"לא, רק שזה לא היה לרוח התורה".
גם עכשיו הוא שיקר, לא שכח שום מילה.

"אני אזכיר לך".
אבא עמד לצידי מקשיב ברוב עניין לשיחה.

התחלתי לזמר לפני כולם במנגינה עתיקה וישנה ששמעתי פעם.
נראה לי שהמנחמים חשבו שהשתגעתי מרוב צרות.
אבל למי אכפת.

... כה מתוקה, כה מופלאה
כל יום רק לה מייחל
נהדרת היא מלהט החמה
לאורה כל רגע אתפלל

אף אחד לא יודע איך אני מרגיש
מה חש ליבי ולמי נצורה אהבתי

המילים הקדושות מאירות את נשמתי
שורפות את גופי
אני מזכיר ברעד את שמה בין שפתיי
מייחל ומצפה שתבוא

יום אחד היא תהיה אמיתית
אני יודע,
יום אחד אלטף את צבע האדמה שבה
ובזהב החרוט בעורה, אביט.

אני נשבע,
לאהוב אותה בכל כוחי.
אני נשבע.
למכור את נפשי למענה.

נשבע!

אב הבית לא מצא מקום לעצמו מרוב בושה, כל שהוא רצה זה להסתלק
מהמשוגע שנטפל אליו.
"אתה כתבת את השיר הזה?" שאל אבא אותי.
"כן, והוא..." צחקתי באירוניה,  "חשב שזה שיר לא ראוי".
"זה באמת שיר לא ראוי לרוח התורה", הגן אב הבית על דרכו.
"לדרך התורה? זה שיר על התורה?" תמה אבי.
"על התורה?" לא הבין האיש שעמד לפניהם.
"כן, שים לב לפרטים הקטנים, המילים הקדושות מאירות את
נשמתי...
יום אחד אלטף את צבע האדמה שבה ובזהב החרוט בעורה, אביט.
איזה צבע יש לעטיפה של המסכתות?"
"חום".
"ובאיזה צבע כתוב על הכריכה?"
"זהב".

"נו..."

פרטים קטנים?
לפתע  גם אני שמתי לב לפרטים הקטנים.
"את קולטת, מיטל", יהודה היה נרגש, "פתאום נזכרתי שנשבעתי שלא
לעזוב את הגמרא, שלנצח אשכון באוהלה, פתאום נזכרתי כמה אהבתי
אותה.
אהבתי האמיתית, הראשונה.

גם אותך אני אוהב, אבל זו לא אותה אהבה, האהבה שלה ממלאת את
נשמתי ומחייה את רוחי, איתך לעומת זה אצעד יד ביד לגורל משותף
ולבניין עדי-עד".

הם הגיעו לכותל, משהו בכיסו של יהודה ציפצף במגלה המתכות.
"מה יש לך שם?" שאלה
"עוד תראי".

ואז על גרם המדרגות, מול קיר בית המקדש ששרד את הכל, הגיש לה
יהודה את המיתר .

שלם, ולא קרוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מי אמר דיבור
ולא קיבל?"







אילנה במצברוח
ידידותי


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/4/06 23:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסף כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה