נכון, אני קצת שיכורה, אבל ממש רציתי לכתוב לך עכשיו, היום. כי
עכשיו, בדיוק עכשיו, הלב שלי דופק כל כך מהר, כל כך חזק, ואתה
כאילו עדיין פה איתי. כל כך רציתי, ממש קיוויתי, ואם החבר
המשותף שלנו היה טיפה חכם יותר הוא היה מבין שממש לחצתי שתהיה
כאן היום.
יש בך משהו כל כך אמיתי שזה כואב... אתה לא חסון. ממש לא
שרירי. אתה לא בלונדיני עם עיניים כחולות וגם לא שחור גבוה
ומסתורי, אתה לא אופנתי ואין לך אפילו חוש קצב. גוף קטן, ידיים
קטנות, רגליים קצרות, עיניים חומות ורעמת שיער ענקית, ואני
מאוהבת כמו ילדה קטנה בכוכב רוק. אני רועדת למראך והקול שלך
צובט בלבי, כשהחבר שלנו אומר את השם שלך, אני מרגישה שהדם שלי
גועש בתוכי.
אני רוצה שנהיה שוב לבד אבל ליותר מכמה דקות עלובות, והפעם אני
מקווה שהמוח שלי ישתף פעולה ואני אוכל לזרוק לאוויר כמה מילים
ולא רק צחקוק מעצבן, חיוך מקובע ושני מלמולים. אני רוצה לשאול
אם גם אתה מרגיש את זה בוער מבפנים, אם גם אתה רואה בי את
הדברים הקטנים... איך הידיים שלך זזות כשאתה מדבר, איך אתה
משפשף אותן אחת בשניה כשאתה שותק ואיך אתה אף פעם לא צוחק, אתה
רק מחייך.
אם היינו שוב לבד לא הייתי מהססת ולא הייתי מכסה את פניי
בידיי. אם היינו שוב לבד הייתי רוצה שנתקרב שוב לאט אחת לשני,
הייתי רוצה שתיגע בי. יש בך כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה חכמה,
ולי יש רק את זה לתת.
לא הייתי עם אף אחד הרבה זמן, לא רציתי אף אחד המון זמן, את
הפעם האחרונה שבאמת עשיתי אהבה אני לא ממש זוכרת. אתה נגעת בי
במקום שאיש לא נגע בו כבר שנים ואני רוצה ממך עוד.
אני מרגישה אובססיבית, אני מרגישה שאני חונקת אותך מבלי
שאי-פעם חלקנו יותר משלוש דקות ביחד לבד. זה הזוי, אני יודעת,
אבל קשה לי לנשום והלב שלי מתפוצץ מעצם המחשבה עליך. זה לא
בריא, אולי לא הייתי צריכה לכתוב, אבל בעצם - מי יודע? אם
תקרא, אם תקרא אתה תדע שהמילים האלה בשבילך.