אני שוכב ומקשיב לתקתוק של השעון בחושך, מרגיש כאילו כל תזוזה
של המחוג מורידה לי שנייה מהחיים. וגם זה לא דימוי מקורי. טוב,
לישון אני כבר לא אצליח בזמן הקרוב, ננסה לחזור לכתוב. אני קם
מהמיטה וניגש לשולחן, מתיישב ופותח את המחברת. אוהב מחשבים
וכותב על נייר. רק שזאת הבעיה. אני נוכח, העט בהיכון, המחברת
מוכנה תמיד ורק המוזה בנופש. בעצם זה לא ממש נכון, אני מרגיש
את הרעיונות בתוך הראש שלי, רק ששם הם נשארים.
די, אחרי שעתיים של ניסיונות לא ממש מוצלחים אני חייב הפסקה.
רגע, חזרה של שתי דקות אחורה בזמן. אני מסתכל בשעון. השעה כבר
אחרי ארבע וכל מה שכתבתי נפסל על בסיס מקוריות וחוסר עניין
לציבור. די אחרי שעתיים של ניסיונות לא ממש מוצלחים אני חייב
הפסקה. (רגע של מודעות עצמית (מה, יש מודעות עצמית במונולוג
הזה? כן, יש. אתה בטוח? כן. כי לי זה נראה ש. די, אתה בדיחה
גרועה ונמאסת): אני יודע שגם זה לא מקורי (מי, אני? לא, הקטע
עם החזרה בזמן ותסתום כבר) אבל לפחות נמנעתי מלהפוך את זה לקטע
לופ. מי שרוצה קטע לופ שיקרא את הקטע פעמיים. הסוגריים האלה
נורא ארוכים וזה בטח לא תקין ואני לא עוזר כרגע) איזכור קצר:
השעה אחרי ארבע ולקחתי הפסקה. טוב, קמים מהכיסא ומתמתחים קצת
והולכים למקרר לקחת קצת שתייה. רגע, למה אני כותב ברבים? טעות
שלי, אני לא כותב אני הולך למטבח. פותח את המקרר (ת'מקרר?
נחשוב על זה) ומוציא קולה. אני חושב לרגע על האמריקניזציה ועל
ההשתעבדות למותגים. אפשר לכתוב על זה. אבל לא הלילה.
פותח את הטלוויזיה על ווליום נמוך. אין מה לראות בשעה כזאת,
אין יותר מדי מה לראות כללית. אני מרגיש שאני סוטה מהנושא של
המונולוג אז אני קם מהספה וחוזר לחדר. פאק! למה לא בא לי כלום?
זה מטרף אותי אני מרגיש שאני חייב לכתוב לפני שאני אשתגע.
(אמרו כבר משפט חכם על אנשים שאומרים כל הזמן 'אני', לא?) אבל
כלום. כל מה שעולה אני נאלץ לפסול. לפעמים מה שעולה לי בראש
פשוט כל-כך גרוע שזה מדהים אותי. הבעיה היא, נראה לי, שאין לי
ממש השראה. יש לי את הדחף ליצור, אבל אין לי. אין לי. (מילה
מתאימה? תשתמש שוב בהשראה וזהו, לוזר. לא אמרתי לך לסתום לפני
שלושה סוגריים?) את ההשראה (כמה מכם הרגע אמרו 'והכישרון'. פאק
יו טו) שנדרשת בשביל להוציא אותו מהכוח אל הפועל. יש ערימה של
רעיונות לא ברורים שיושבים לי על קצה המוח ורק מחכים לאפשרות
לצאת, שאף פעם לא ממש מגיעה. אין דרך לתאר כמה זה מתסכל. אפילו
הדרך הזאת לא ממש מועילה. אבל לשבת ולנתח את הסיבות לנצח זה לא
ממש פיתרון. על מה לעזאזל לכתוב. אני צריך להתקבע על איזה
שהוא.