אין לי תשובה.
אני מניחה שזו תקופה כזו. תקופה של שינויים, מעבר מסגרות...
תקופה שגורמת לי לחשוב המון.
כן, לחשוב. זה בערך כל מה שאני עושה בתקופה האחרונה.
ממחשבה למחשבה מצאתי את עצמי חושבת עליך. נכון, הטרגדיה אמנם
קרתה לפני קצת פחות משנה. אבל רק עכשיו אני אולי מסוגלת להתחיל
להבין שלא תשוב עוד.
אולי - זו מילת המפתח. אין לי ממש מושג. קו המחשבה עליך כל כך
מקוטע... מתמונה אחת בראש לתמונה אחרת. אין לי איך לברוח...
הסגרת רגשות עצמית.
אתם בוודאי קוראים את זה ואומרים לעצמכם: "פאק, מה היא מקשקשת
לעצמה?!" אז אני אסביר את עצמי קצת יותר. אשתדל לפחות. זה ממש
לא קל לי.
הוא היה אחד האנשים החשובים בחיי. אפשר לומר חבר נפש.
לכל אחד מאיתנו יש אחד כזה... אם מתמזל מזלכם אולי יש אפילו
יותר מאחד.
אתם יודעים כמה הוא/היא חשובים לכם, את זה אני לא צריכה
להסביר.
שאלה קטנה... הייתם יכולים לתאר לעצמכם את החיים שלכם ביום
בהיר אחד בלעדיהם?
הייתם יכולים לעכל שהבנאדם איננו עוד? המוח מסוגל להבין כזה
דבר בכלל?
לא נראה לי. ולא, הזמן לא עושה את שלו. הוא רק מעמיק את הכאב.
אני שונאת שאומרים לי אל תבכי. מה אתם חושבים?! נדמה לכם שאם
אזייף יום רגיל בחיי הכל יעלם?זה לגמרי מוטעה. אמנם זכיתם
בהנחה שהכל בסדר. אתם יכולים לנשום לרווחה ולהסיר דאגה מלבכם.
אני לא צריכה פסיכולוג או טיפול מהסוג הזה. יופי. זה גורם לי
להרגיש מצוין. ממש יופי.
זה בדיוק מה שאני לא צריכה. התעלמות מהמצב האמיתי בו אני
נמצאת, ניסיון להעביר את הזמן, לא לדבר עליו, כאילו כלום לא
קרה. לא היה ולא נברא לעולם.
אתם יודעים מה? אני כועסת על זה. אתם מנסים למחוק אותו. וכן,
אני יודעת שזה לא בכוונה. אבל זה מה שאתם עושים. כמה פעמים קרה
שבטעות מישהו הזכיר את השם שלו וכל האזור דמם? אחרי מספר שניות
מעבירים נושא מהר מאוד כדי שאני אשכח ואתעלם. אני מבינה שאתם
מנסים לגרום לי להרגיש טוב יותר. אבל אני מרגישה שאתם הורגים
אותו שוב! כל מה שנשאר לי הם הזיכרונות. אל תיקחו את זה ממני.
הנה, זה שוב קרה, ניסיתי להסביר את עצמי ושוב זרקתי משפטים לא
קשורים.
אתם יכולים להפסיק לקרוא אם זה מפריע לכם.
אנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם. לגיטימי. מי יכול בכל שניה
בחיים המטורפים האלה ובזרם הסוחף שהם לוקחים אותנו לעצור
ולחשוב על כל דבר שזכינו לו? זה לא קורה וזה גם לא יקרה.
מתי מתחילים לחשוב על אותם הדברים? כשהם הולכים... רק אז אנחנו
קולטים מה היה לנו... כשהוא לא שם עוד. זה מצער אותי לחשוב שזה
כך. אבל קשה לי לשנות את זה. אני משתדלת להודות על כל מה שיש
לי, אבל מה שאבד גובר.
זה מדהים איך שניה אחת יכולה לקחת חיים של בנאדם! חיים שלמים
ומלאים... עולם ומלואו.
בליל האסון אני זוכרת שהתקשרת ואמרת שהכל מצוין, שהחבר'ה לא
מפסיקים לצחוק ממך, שאתה מצליח לשבור אפילו את המפקדים. כולם
מחויכים סביבך. זה לא חדש לי, זה תמיד היה כך.
באמצע השיחה אמרת שאתה חייב לזוז. כנראה הקפצה... אל תדאגי, זה
תמיד ככה, לא משהו מיוחד. אני אחזור אלייך עוד כמה דקות
כשנחזור.
מי שחזר אליי לא היית אתה. זה היה אבא שלך, שבישר את הבשורה.
לתאר לכם מה הרגשתי באותו הרגע? בלתי אפשרי. אבדתי את ההכרה
מיד.
באותו הלילה לא ישנתי. איך יכולתי... חייגתי אליך שוב ושוב,
ובכל פעם מחדש היתה בי התקווה שקולך יענה לי במקום המענה
הקולי. אני לא יודעת להסביר את זה. אבל היתה לי תחושה רעה.
להגיד שזה משהו בין חברי נפש? אולי, לא יודעת. משהו בתוכי
הרגיש שאתה בסכנה. התפללתי, התחננתי שבבוקר אני אתעורר ואראה
הודעה ממך. שאתה מצטער, שנרדמת ונגמרה לך הסוללה בפלאפון.
מליון וריאציות עלו לי בראש. דחקתי את האפשרות שהיתה נראית לי
יותר מכל.
למה דווקא אותך לקחו למבצע? כי היית הטוב מכולם. כל דבר שעשית,
עשית  מכל הלב, והיו גם תוצאות. אף פעם לא האמנתי שזה עלול
לקרות. הסכנה תמיד הייתה שם, אבל מי מאמין?! מי מעכל?! אני
רוצה שתדע שאני לא מפסיקה לחשוב על עליך, שאתה כולך עדיין
איתי. אני לא ארפה, לעולם לא אשכח. אני אוהבת אותך, מלאך.