הייתי בדרך למכון כושר פרטי, שבנות מתאמנות בו. ממש לא רציתי.
אני לא איזה שוביניסט ובנות בכלל לא משעממות אותי - אני הבעיה
פה, אני יותר מדי נלחץ לידן, וכלום לא יוצא כמו שאני מתכוון.
כשהגעתי למכון ראיתי מישהי יושבת על המדרגות, התמקדתי בה. היה
משהו נורא יפה בצורה שהיא ישבה, עם הידיים על הברכיים.
היא החזירה מבט, ישר התחלתי להזיע. הרבה בגללה, וקצת בגלל שזה
תמיד ככה... שאלתי אותה איפה רונה, המאמנת כאילו, היא ענתה
שהיא תכף תבוא עם כולן.
האמת שאני לא זוכר אם באמת שאלתי אותה את זה, אבל רונה באמת
באה אחרי דקה, והיה איתה עדר שלם של בנות!
"מה נשמע ציון? חשבתי שתבריז לי."
"חח... מה פתאום להבריז לך רונה, אני באמת שחיף כמו שאמרת."
"אל תדאג עכשיו בידיים שלי, להיות מודע לפאק זו התחלה, ציון."
"חח... כן, אה, רונה..."
כשהיינו כבר בפנים, רונה אמרה לי להתחיל עם ההליכון, ואז פתאום
שמעתי אותה.

לוחשת להיא ממקודם לבוא לעמוד לידי.
לא, אל תבואי לפה! ניסיתי להשתמש בטלפתיה, שממש לא הייתה לי,
היא רק באה יותר מהר. עכשיו כבר ידעתי את השם שלה, קראו לה
ליאור.
הגב שלי הזיע, רק מהנוכחות שלה. היה לה מבט מקסים, שתקנו. לא
הצלחתי לחשוב בכלל מה להגיד, עד שבסוף מרוב ההתרגשות פלטתי
ת'דבר הכי דפוק שיכולתי.
"את רוסיה?"
היא ישר קפצה. "ילד, אני נראית לך רוסיה? אל תעליב!"
היא צעדה אחורה, והיה עליה מבט שלא נתן לי לשכוח איזה דפוק
אני.
סליחה סליחה, את כוסית! קיוויתי שהיא תאמין שאני כנה כי הייתי.
היא חייכה חיוך קטן, ואמרה תודה. נראה לי, שהיא אפילו הסמיקה.
היה שקט, חיפשתי בראש על מה אפשר לדבר, אבל לא עלה לי כלום,
ופחדתי מעוד פדיחה.

אז שאלתי אותה מה היא לומדת. "אני למדתי מחול, אבל לא ממש
התחברתי לזה, וגם אל תשאל, נשברו לי איזה 200 עצמות", היא שוב
חייכה והחזרתי "אולי אני חוצפן עם השאלה, אבל אם העלמה לא אהבה
אז למה היא הלכה לזה?" "אה, זה? קצת לא נעים לי להודות", היא
צחקה, "כל החברות רקדניות מקצועיות, זה כל החיים שלהן אז
הכרחתי ת'עצמי."
"וואי איזה באסה זה", באמת התבאסתי בשבילה, היא הייתה כזו
חמודה. "חח... אל תדאג, עכשיו אני יותר מרוצה מעצמי, ועכשיו יש
לי גם זמן לעצמי, לכתוב, אני מתה על זה, זה בדם שלי." קפץ לי
הלב, כששמעתי אותה.

פשוט קפץ. כי כמו שרואים גם אני. "וואלה? גם אני! יודעת? אפילו
כתבתי כמה סיפורים קצרים, אבל לא פרסמתי אותם, התגובות פשוט זה
מפחיד." "באמת? אז תפרסם, מה יקרה! כולם מקבלים ביקורת, ילד,
זה חלק מהעסק, כמו שאתה יודע שאתה חייב לעבור בדיקה במטוס, או
לעמוד בתור בסופר. מקסימום, תגיד שאיזה מישהי ממכון כושר
הכריחה אותך. העיקר לא לוותר על  חלום, אפילו שזה סיסי."
חייכתי ופשוט אמרתי תודה. "אין בעיות, תגיד, לא חם לך? מי לובש
מעיל כשהוא מתאמן, יה משוגע, תן את זה."

"בוא, אני אמזוג לך סאנשיין." "חחח... סאנשיין? מה זה?" "היי
היי, תיזהר לזלזל, זה מיץ קלמנטינות ירוקות, עם כל מיני תוספות
שלי." "תביאי, ילדה, נבדוק אותך". שתיתי הכול, זה היה נורא
טעים. "נו, איך זה? מתוק מספיק?" רציתי להגיד לה, שלדעתי, היא
יותר מתוקה פי אלף מהסאנשיין. שהיא דבר מיוחד, שאף פעם לא היה
לי שיחה יותר זורמת עם אף אחד. ושאולי כולם יגידו שהיא סתם
נראית רגיל, אבל לדעתי היא יפה.
בדיוק אז שמענו את הבנות קוראות לה "לייט, בואי לעזור לנו
כבר!" "יו, מתוק, חייבת לעוף, הן ישפדו אותי".
אחרי 10 דקות רונה סגרה את הבית. לא ראיתי את ליאור כשיצאתי,
כנראה היה לה איזה משהו. באתי ישר הביתה, דפקתי מקלחת, והלכתי
לישון. היה ברור לי לאן אני הולך מחר. למחרת השקעתי בעצמי
המון. כשסוף סוף הגעתי לבית של רונה, כל כך רציתי להיכנס, שישר
לחצתי על הידית, בלי לדפוק בכלל. היה נעול, אחרי כמה דקות של
עמידה קלטתי פתק בכתב קטן "נסעתי לסיני לתקופה". את המשמעות של
הפתק קלטתי רק אחרי דקה.
שיט!
למה חופשה רונה, למה דווקא עכשיו?! הכרתי את רונה מלא זמן,
והיא תמיד הייתה מדברת על זה שיום אחד היא תצא לחופשה ארוכה.
אף אחד לא האמין לזה, אפילו לא היא, אבל המזל שלי כנראה גרם
לה.

עבר שבוע ובמקום לשכוח את ליאור, חשבתי עליה יותר ויותר. עד
שיום כשחשבתי לי, פתאום נזכרתי, שהבנות אצל רונה קראו לה
"לייט". ישר רצתי לספר טלפונים, פתחתי את הספר ב"ל" ו... מצאתי
את זה.
מצאתי אותו, מצאתי אותה! השתולל לי הלב, רציתי באותו רגע לנשק,
וגם למזמז, את מי שהמציא את ספר הטלפונים. בספר טלפונים הייתה
גם הכתובת של המשפחה, זה בדוק הם כי הייתה רק משפחה אחת.

מה שתכננתי עם עצמי זה שאני אלך עד הבית, ואחכה לליאור שתצא.
ואז כשהיא תצא אני אעקוב אחריה, בלי שהיא תראה, ואם נגיד היא
עובדת באיזה מקום אז גם אני אלך לעבוד שם, וככה נכיר יותר,
ונהיה ידידים טובים. ואם זה מלמעלה וליאור ירצו אז אולי יותר!
זה מושלם, ציון, אתה אורגזמה אתה! חייכתי לעצמי.
יצאתי מהבית, ופשוט דפקתי ריצה לבית של החבר הכי טוב שלי,
ג'נקה. הוא לא ידע כלום על מה שהיה. כשהגעתי לבית שלו, כולי
מזיע, התחלתי לספר לו הכול. בהתחלה הוא שמח, אבל שהוא שמע
שראיתי אותה לא יותר מפעם אחת הוא אמר לי "רד מזה, כפרה, לא
תמצא אותה". אני ידעתי שזה מה שיקרה, אז סיפרתי על התוכנית שלי
לפגוש אותה. "מה? ציון, אתה שם לב מה אמרת, ואתה שלם עם זה?"
"מה אמרתי...?" "אתה בכלל מקשיב לעצמך?! הלו?! אמרת שאתה תעקוב
אחריה לאן שהיא תלך!"

זה... זה... אני לא יודע אפילו מה זה..." הוא צעד אחורה כמה
צעדים ממני. "זה כמו הפסיכופטים האלה שעוקבים אחרי מישהי,
שבכלל לא מכירה אותם ואז עושים לה סיוטים ורוצחים אותה, זה מה
שאתה תהיה! זה לא אהבה, זה זוהמה!" "ג'נקה, מה אתה 'פסדר? מה
אתה עושה ממני מפלצת? מה כולה עשיתי!" "אני לא עושה ממך מפלצת!
אני שם לך מראה בפרצוף! מראה לך איזה מפלצת בת זונה אתה! בת
זונה!" עמדנו ושתקנו כמה דקות.
זה כל כך פוגע כשחבר הכי טוב שלך, הכי טוב בעולם, מסוגל להשוות
אותך לדברים כאלה. ואני עוד יודע שבחיים אני לא מסוגל לזה.
פתחתי את הדלת, ובאתי לטרוק אותה הכי חזק שאני יכול. ואז גנ'קה
עצר אותי.
"ציון, חכה אחי, חכה", הוא התקרב, ושם את היד שלו על הכתף שלי,
"אתה החבר הכי טוב שלי, ואתה יודע את זה", הוא אמר. "לא רציתי
לפגוע בך, לא התכוונתי לזה, אבל הייתי חייב לעורר אותך. מישהו
היה חייב."




"אז אתה כן מאמין שהייתי מסוגל", אמרתי. "עזוב ,עזוב אותך,
ציון, בוא נלך לעיר לשבת, נשתה משהו, נדבר. אתה תרגיש יותר
טוב." הלכנו לשבת על איזה ספסל בטיילת של העיר. ג'נקה כל הזמן
התייחס אליי כמו איזה ילד קטן שצריך לראות אם הוא בסדר, או כמו
איזה חולה נפש שצריך לשמור עליו שלא יעשה שטויות.

"רק תדע, ג'נקה, שאני לא חולה נפש, אני רוצה אותה פשוט, היא
מיוחדת." "די כבר, ציון, אני יודע שאתה לא חולה נפש. אני לא
אחד שקורא סיפור שלך והולך. אני מכיר אותך, אני רק חושב שאתה
צריך טיפה עזרה."
"רק שתדע, ג'נקה, שליאור אמרה לי בחיים לא לוותר על חלום, היא
הייתה מסכימה, ומי ישמע, אני לא מבקש לזכות בלוטו, אני לא מבקש
שכל אחת תרצה אותי, אני כולה מבקש לראות אותה פעם אחת."
"אחי, נדבר על זה תכף, אני רק מביא לנו משהו לשתות. מה אתה
רוצה, קולה? מה? אפשר אפילו רד בול להוציא." "אני רוצה
סאנשיין, זה הכי טעים." "מה, אחי? לא הבנתי אותך." "תפוזינה",
אמרתי.

ג'נקה הלך דקה להביא, אז אני התקרבתי לבורגר-קינג שהיה מולי.
הסתכלתי על כולם מהחלון. ראיתי איך הם אוכלים. זה מרגיע, אני
אוהב לעשות את זה, כמו לראות סרט. ואם קורה בו משהו מעניין
אפשר להיכנס אליו ולהיות חלק ממנו. הסרט התחיל. ההתחלה שלו
הייתה משעממת, הופיעו בה בעיקר שחקנים אמריקאים סוג ב' ולא
הצלחתי ממש להבין את הסרט. הוא לא היה מסובך, פשוט מישהו שכח
להכניס כתוביות. אבל ממה שהצלחתי להבין זה דיבר על חבורת
נערים, שיושבים כמובן בבורגרקינג, וחוגגים משהו. התחרטתי

שבאתי בכלל לסרט הזה, וכמובן על זה שבכלל חשבתי להשתתף בו.
התכוננתי לצאת, אבל בדיוק אז עברה סצנה. השחקנים האמריקאים סוג
ב' לא הראו סימני חיים.  עכשיו הסרט התמקד בנערה יפה לבנה, כמו
האמריקאים, וכאן הסתיים הדמיון ביניהם.
הנערה ישבה בשולחן לבדה. בשולחן שלה היו כל מיני סלטים. היא
נראתה משועממת למדי, והתחילה לדפוק על השולחן עם הציפורניים
שלה. לבסוף היא הפסיקה, לקחה את מזלג הפלסטיק שהיה לידה ואכלה
סלט בעדינות. היא הייתה מאוד מתורבתת.
באותו רגע זיהיתי אותה, היא הייתה השחקנית המפורסמת היחידה
בסרט הזה. ראיתי אותה רק בסרט אחד חוץ מהסרט הזה. הסרט הכי טוב
שראיתי, שחקנית פשוט מדהימה.

התעמקתי בסרט שפתאום הפך להיות מרתק, וציפיתי לראות מה יקרה
לאותה נערה. לפתע מבטה הופנה אליי. התחלתי להזיע בכל הגוף,
המבט שלנו היה די ארוך. כל כך רציתי שהסצנה תעבור. מצדי אפילו
לאמריקאים. אבל מצד שני, למרות ההתרגשות, היה בי רצון עז לנצל
את היכולת העל טבעית שניתנה לי להיכנס לתוך הסרט ולהיות חלק
ממנו. אולי אפילו נועדתי להיות חלק ממנו, והנערה מחכה לי.
צפיתי בסרט בלי יכולת להחליט, משותק.

הנערה המשיכה להסתכל בי ואני בה. הלב שלי ניגן את המוזיקה
הקצבית שהולמת את קטעי המתח האלה בסרטים. לפתע הסרט המשיך ואל
הנערה ניגש איזה מישהו

יפה כמעט כמו כל השחקנים. הוא היה בבגדי צבא, והיה עליו רובה
M16. הוא ישב ליד הנערה דיבר קצת ואז הוא האכיל אותה בצ'יפס.
קירב את הנערה אליו ונישק אותה בשפתיים למשהו כמו חצי דקה.
עמדתי שם עם דמעות בעיניים, אני מאלה שבוכים בסרטים.
יצאתי מהקולנוע, עוד עם דמעות מהסרט, ובול כמה שניות אחר כך
קיבלתי טלפון מחבר

"מה קורה, אחי? איפה אתה?" "אני לבד, אני חוזר עכשיו הביתה."
"אתה בוכה? מה קרה? אתה לא עם...? קרה לו משהו?" "לא, לא,
אחלה, אני פשוט בדיוק עכשיו יצאתי מסרט."