[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צביקה נוימן
/
אדרנלין

לא ראית את זה, איך זה הגיע בבום אחד. מכה אחת, מדויקת
ומכאיבה. הוא מקצוען - אי אפשר להכחיש.
אין יותר אדרנלין בגוף, הדם מתנקה לאט לאט מההרגשה הכל כך
אקסטטית הזאת שהייתה בך. השפה מדממת, "נו מילא", סתם חתך קטן
ומעצבן. לפחות זה מה שיגרום לך לנשוך את שפתיך פחות.
לובש את הסווטשירט השחור והאהוב של נייק ומנגב את הזיעה. עוד
יום בשגרת האימונים.
מולי נעמד דן, מתנצל על האגרוף ש"התפלק חזק מדי". "שטויות,
באימון הבא נשתווה", אני גוער בו, "מה זה קרב מגע ללא
פציעות?"





התשישות תחסל אותי בסוף. מתנדנד בין לימודים לידיעה שעוד מעט
אני בצבא. ולא "סתם" בצבא, אלא ביחידה מובחרת אפילו. מי היה
מאמין, שבחור כמוני, שכל חייו היה עסוק בלשבת על התחת, יפתיע
ויגיע תוך שנה כל כך רחוק? אגו מניאק שכמותי.
תשוש אך שמח, חוזר לבית. פרוצדורת "אימא" מתרחשת מחדש כמו בכל
יום. ממנה נפטרנו, הפעם מהר יחסית.

מזל שמחר יום שישי, ואולי, רק אולי אראה אותה. הציפייה מחזיקה
אותי עירני לאורך כל הלימודים. ספק מרוכז, ספק חולם בהקיץ. כך
עוברות להן ארבע שעות כהרף עין. כוחה של ציפייה?
חוזר לבית. מעביר את הזמן עד הערב. עד רגע האמת הקטן והפרטי
שלי.
או שאולי הוא לא רק שלי? אולי גם החברים רוצים שאני אצליח? או
אולי הם מצפים לדעת מה קרה, רק בכדי לדעת שנכשלתי ולאחר מכן
למצוא נושא לירידה?
לא מוטרד. לא מקבל את זה.
אני חייב להתפכח, למרות שעדיין לא שתיתי. משהו מטשטש אותי, וזה
לא מתאים לי. "אני לא כזה", משונן אצלי במוח לאורך כל הנסיעה
למרכז העיר.

מגיעים לשם, נכנסים לפאב ושותים בירה או שתיים. רואה את
החברים, ונזכר בהוא שכבר לא חבר. חיוך שטני ומרוצה נמרח על
פניי שלא בשליטתי. המחשבות מטשטשות אותי, כמו בכל פעם מחדש.
"נקמן חרא", אני חושב לעצמי, על עצמי.
האמת היא שנמאס לי כבר מהעיר הזאת, נמאס לי בכל שישי לראות את
אותם האנשים שמסתובבים שם ונמאס לי מההרגשה השגרתית הזאת.
דחיפה מחזירה אותי למציאות, וכמו בסרט מצויר, הבועה מתנפצת.
עוד פעם מכות, ועוד פעם חבר שלי מעורב ועוד פעם זה מסתיים מהר.
שגרה, כבר אמרתי?

ופתאום היא מגיעה, וכמו בסרט של טרנטינו, אני נכנס לעולם מוזר
ופרטי שלי. המצלמה יוצאת לי מהגב, עושה סיבוב והנה אני מסתכל
על עצמי באלכסון מלמעלה. my fucking guardian angel. אני.
הוא לוקח אותה לצד, מתיישב ורואים עליו קצת רעד. לא בטוח אם
פחד או שאולי זה הקור המקפיא. אבא צדק, היה צריך ללבוש עוד
משהו.
שיחה מתחילה. חבל שבסרט הזה, התקציב דל ואין מקום לציוד
הגברה.
יד עוברת על פנים, תחושה מחוספסת, תחושה של זיפים.
חיוך מרוצה נמרח ללא שליטה. הפה נפער, ומתחיל לומר את שלוש
המילים הקשות כל כך "אני א-..." הפרעה.
הוא נקטע באנחה ומחכה בשתיקה שהיא תסיים לדבר. אידיוט שכמוהו.
משנן שוב ושוב את רגע האמת. אם הוא עבר גיבוש, כמה קשה זה כבר
יכול להיות, לומר שלוש מילים?
האדרנלין שלך מוזרם בכמות מטורפת, אף פעם לא הרגשת ככה - גם לא
באימונים הכי קשים. פיך נפער, מגמגם קמעה, ו-הנה, אמרת אותן.
הפרעת לה בשיחה. היא בשוק. לא מבינה מאיפה הנחתת את המכה
הזאת.

אתה מחייך בתמימות מזויפת ורואה את התגובה. לא ראית את זה בא,
איך זה הגיע בבום אחד. מכה אחת, מדויקת ומכאיבה. היא מקצוענית
- אי אפשר להכחיש.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשמלה אדומה
ושתי צמות




אפרוח ורוד יוצא
לעבודה בגן
החשמל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/06 22:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צביקה נוימן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה