באחד מטיולי הרבים הגעתי לצומת דרכים קשה ומורכבת למדי.
אני בטוח שכולכם עכשיו מביטים בפליאה על הדף ומנסים להבין
לאיזה דילמות קשות ומורכבות ניתן להגיע בחופשה שמהגדרתה היא
בריחה מקביעת כל החלטה אך רק תסתכלו על איך התייר הממוצע
מתלבש  כאשר הוא בחופש בשביל להבין שאמרה זו נכונה. בכל מקרה
למרות זאת אני בכישרוני הרב הצלחתי להגיע למעמד הנכסף( אמא שלי
תמיד אמרה לי שאני מיוחד).

לשכור אוטו. כן זאת הייתה ההחלטה הרת הגורל שעליי היה לקבל.
מה לעשות שהמשך הטיול שלי חייב היה לעבור בדרך הנפרשת על כ 500
קילומטרים של  דרכי עפר תלולות שאפילו בסטנדרט הישראלי של מע"צ
ניתן לקבוע כקשות למעבר, יישובים שכמות האוכלוסין בהם שווה
לכמות היהודים האשכנזים העונים לשם פיינברג  הגרים ברמאללה וכל
זאת בקור עז שאפילו מסוגל לחדור מבעד לשכבות השומן המבודדות של
משפחת שרון.

אוטובוס? אני מסתכל על קופסא גדולה, שיותר מזכירה את המקרר שלי
בבית ושואל בתמיהה את האיש המוזר העומד מולי אם הדבר הזה באמת
נוסע או שזה סתם מחסן חרום מרחבי שכזה.
האיש המוזר שכנראה לא העריך את ההומור שלי סגר את דלתות המקרר
(כן המנורה שלמעלה גם נסגרה) ונסע משם תוך כדי רצף קללות
שאפילו בלי להבין אותן גרמו לי להסמיק מעט (אמא תמיד אמרה שיש
לי נפש רגישה).

האמת, שהרגשתי תחושת הקלה. כרגע חצי מן הבעיה שלי נפתרה,
סוגיית האוטובוס ירדה מן הפרק וכל שכעת עליי לעשות זה למצוא
חברת השכרה הגונה וכמה שותפים למסע ואני בדרכי לעבר אותם
קילומטרים קרים תלולים ומבודדים שסיפרתי עליהם קודם (אמא תמיד
אמרה שאני הרפתקן מטבעי)

לבסוף החלטתי להתחיל במסע החיפושים אחר חברת ההשכרה המושלמת
אשר בה אוכל לקבל את רכב חלומותיי במחיר מדהים וביטוחים מלאים
אשר יחסכו מכיסי הדל תשלומים שונים בגין אסונות כלשהם אשר בדרך
כלל אני מעורב בהם (כן, אמא תמיד אמרה שאני נורא מוכשר)

לאחר סקירת הרשימה שקיבלתי מפקיד הקבלה האדיב שהמיניות שלו
נתונה לוויכוח התחלתי בסדרת שיחות קצרות וענייניות עם החברות
השונות.
המוטיב החזר ועלה משיחות אלו שכנראה רכב חלומותיי ינוע איפשהו
בין טנדר ישן ורעוע לבין מכונית פרטית נושנה.
סוגיית הביטוח גם כן לא הראתה סימנים מבטיחים משום מה חברות
ההשכרה לא התלהבו מגיליון ההרשעות שלי המסמיך אותי לנהג גרוע
אך מדופלם.
אך תמיד ישנה סיבה להיות אופטימי והיא הייתה שאני בחופשה רחוק
מהבית רחוק מאמא ועל כן שוב דבר לא יעצור אותי.

לבסוף החלטתי לחתום על חוזה שדרך אגב מלבד המספרים שום מילה
ממנו לא הצלחתי להבין עם החברה שהמזכירה בה הייתה הכי יפה וגם
הציע לי לשבת על איזה כוס קפה כי היא מעריצה גדולה של ישראל
וישו ואני כבעל אחריות היסטורית לחייו של אותו קדוש לא רציתי
לעורר תקרית דיפלומטית על רקע דתי.

שוב עמדתי גאה ומאושר על דרך פתירת הבעיות שלי על בסיס שיטתי
לוגי וכעת נותרתי עם בעיה שולית ואחרונה עליי היה למצוא שותף
למסע.
רגע של כנות - סוגיה זו החלטתי להשאיר לסוף מפני שממנה חששתי
למדי. אמנם כמות המטיילים העוברת כאן גדולה למדי ועל כן המבחר
אכן רב אך העובדה כי עליי לחלוק את ארבעת הימים הקרובים סגור
בקופסת פח עם אנשים אשר אינני מכיר עוררה בי חשדות שונים.
זה לא שאני אדם לא סימפטי או חס וחלילה לא חברותי אך יש בי
מידת פרטיות אשר אני מאוד מכבד ולא מעודד כל חדירה אליה. מלבד
זאת סוגיות כמו ריח גוף, קולות שונים, הומור לא מובן או כל
טירוף אחר שאנו בני האדם ניחנים בהן גם כן הרתיעו אותי למדי.

אין מנוס עליי היה להתמודד עם פחדיי. החלטתי לפרסם מודעה על
חיפוש שותפים למסע ולפרסם אותה במספר מלונות ומקומות בילוי של
מטיילים ברחבי העיירה.
הענות רבה לא הייתה אך לבסוף שלושה מטיילים נענו והחלטנו על
קיום פגישת היכרות שכזו.
רציתי להתרשם ככה מחבריי הסרדינים לקופסא לדעת אם אכן יש סיכוי
כי נשרוד את מסע זה.

קבעתי את מקום הפגישה במלון שלי. רציתי להרגיש חזק לקבוע
עובדות בשטח להבהיר להם כי הם מצטרפים אליי שאני בכלל עושה להם
טובה שאני מצרף אותם איתי לחוויה משכרת חושים זו.
אכן בשעה ארבע התייצבנו כולנו בלובי המלון לכוס קפה ושיחה
ידידותית מבחינתם והצהרת כוונות מבחינתי.
רוני, חיים וחגית כן הם השלושה שהחליטו להיפגש איתי. מהשיחה
איתם עלה כי רוני וחגית חברות כבר כמה שנים הן הכירו בצבא כשהן
היו קצינות וחיים סתם פגש אותם במקרה ומאז לא ניתן להפריד בין
הקבוצה. אכן התרגשתי מהחברות האמיצה  ביניהם ומהכנות שבה חיים
סיפר לי בשירותים ברגע גברי שכזה כי אין לו כל כוונות נסתרות
או לא ראויות עם אף אחת מהבנות הנ"ל כנראה שסקס פרוע בלקסיקון
של חיים הוא דבר גלוי וראוי.
רוני וחגית הרשימו אותי מהשנייה הראשונה. זוג בנות אשר חונכו
על ברכי המסורת הצהלית בעלות ערכים ציונים וחשיבה רחבה
וביקורתית מהסוג שלא לוחש את ההמנון בשקט אלא צועק אותו בגאווה
עם יד על הלב שכולם יראו כמה נאמן הוא למדינה. או במשפט אחד
עוד זוג בנות שחשבו שהדרגה היא תחליף לשכל ועדיין קמות כל בוקר
ומותחות את הסדינים.

לאחר דין ודברים עם עצמי ותלישת שערות מרובה החלטתי לקבל את
פניהם בברכה. אין מה לעשת אני גדלתי על ערכים ישראליים טהורים
- המחיר קודם לכל.

וכך התחלנו את מסענו הקצר לעבר אותם קילומטרים ארוכים. הם ואני
כל כך ביחד וכל כך בנפרד.

ארבעה אנשים דחוסים בקופסא. כן אין ספק שזהו ניסוי סוציולוגי
מעניין. שיחות, שתיקות, ויכוחים וכל זה מלווה בריחות שונים
ומשונים שכל אחד כאילו לא מריח.
אופציית הבריחה קיימת רק למספר רגעים. עצירות שירותים, הרדמות
מדומה וכמובן הנהיגה.
אף פעם לא הייתי חובב הגה מושבע אך בימים אלו נהפכתי בין רגע
לבן טיפוחיו של שומאכר וכל ניסיון להחליף אותי במלאכה לווה
בתחנונים שלי להמשך נהיגה.

היום הראשון עבר ללא כל בעיות מיוחדות. כולנו היינו בשלב
הגישושים מנסים לשבור את מעטפת הקרח בינינו. למזלנו כולנו גם
היינו אחוזים התרגשות רבה ולכן סיכויינו להתעצבן פחתו ובכלל
אווירה אופטימית שכזו לוותה את כולנו.
כל זאת עד ש...

תמיד המעבר מיום ללילה הלחיץ אותי. עצם השינוי מבשר רעות
מבחינתי.
ואכן חששותיי לא התבדו.

השמש החלה שוקעת ואנחנו החלטנו כי כדאי להתחיל לחפש פיסת יער
יפה שתתאים לנו לשינה.
לאחר חיפושים ממושכים הגענו לחלקת גן העדן שלנו. בדיעבד בלילה
שאלה אחת הטרידה אותי כי אם יש כל כך הרבה אבנים בגב בגן-עדן
אני לא כל כך בטוח שאני רוצה להגיע לשם.
בכל אופן התחלנו להקים את האוהלים , המדורה והתארגנו לשלב
בישול ארוחת הערב.

שלב בישול הארוחה הוא תמיד חוויה בכל הקשור לאכילה בטבע.
אנחנו כבעלי ניסיון רב הלכנו על המטבח הפשוט והבנאלי - מרק חם
ופסטה ברוטב עגבניות.
הצלחנו לעמוד במשימה והעמדנו ארוחת ערב לתפארת המלווה במעט
עשבים וחול התמיד מוצאים מקומם בארוחות שכאלו. (כן אמא סיימתי
הכל מהצלחת ואת השאריות השארנו למחר כי יש ילדים באתיופיה
ש...)

מדורה אין כמו לשבת מולה, חומה המלטף וצבעה המהפנט. ואכן כך
ישבנו שבעים ומרוצים לקראת סיומו של היום הראשון
עד ש...

הכל התחיל בשיחות חרישיות כאלו בין רוני וחגית. בתחילה לא
התייחסתי אך שהן נעלמו להן לאיזו פינה התחלתי להילחץ. תקראו לי
פרנואיד אבל שתי בנות שמדברות לבד ובשקט זהו לא סימן המבשר
טובות. אומרים שהרבה מהפכות התחילו ככה.

לבסוף לאחר זמן מה רוני ניגשה אליי ואמרה כי עלינו לדבר...
חושיי החלו מתחדדים על מה יש לנו לדבר אנחנו בקושי מכירים.
תגובתי הראשונה שאמי כפולנייה טובה פיתחה הייתה: "מה עכשיו
עשיתי", משפט מפתח הלווה אותי כל בגרותי ואשר למדתי ממנו
רבות.
רוני התיישבה ליידי והדליקה סיגריה. עוד סימן פחות מעודד אף
אחד לא מנסה להרוג את עצמו כשהוא במצב רוח טוב. החלטתי להדליק
גם אחת אתם יודעים אולי המוות ירכך קצת את היחסים ביני לבין
רוני.

טוב אמנם הסיגריה לא ריככה את היחסים בינינו אך לפחות היא
אפשרה לרוני ולי הפסקות אוויר בין חילופי המילים הקשות שעסקנו
בהם בעשר דקות הבאות.
במשך עשר דקות אותה בחורה שהכרתי רק יממה אחת קודם הטיחה בי
משפטים אשר אפילו אמי הפולנייה ברגעי המשבר הקשיים ביותר
ביחסינו לא אמרה.
"אתה שטחי, שחצן, מרוכז בעצמך, כל היום עם הגיטרה שלך",
"ציפיתי לשיחות ברמה יותר גבוהה בינינו".
אתם מכירים את התמונה המוכרת מכל סרט אנימציה שבה מכים דמות
בפטיש והיא מתקפלת לה כמו קרטון ונישאת ברוח.
כך הרגשתי, במשך עשר דקות רוני הכתה אותי בפטיש עד שנעשיתי קטן
ושטוח כאותה פיסת קרטון.
מעבר לתוכן הדברים עצם ההפתעה הכה בי. אולי אם הייתי צופה זאת
מראש, מתכונן, מכין התקפת נגד או לפחות, טיעונים המחזקים את
היותי אדם נורמאלי, מהשורה ולא אותו כלום אשר רוני תיארה בצורה
כה חריפה.
האמת שהיא צדקה במספר דברים.אני אכן שחצן שאוהב לנגן בגיטרה אך
שטחי את זה כבר לא יכולתי לקבל.
המכה הייתה יותר מדי קשה בשבילי ובשביל החבר הטוב של מר אגו.
לא הצלחנו לקום על הרגליים ולהתאושש.
לילה שלם שכבתי במיטה מסתובב מצד לצד בוהה בתקרה ומנסה להבין
מה לא בסדר בי.
כמובן התחלתי להאשים את ההורים שלו, בסה"כ תמיד אבא שלי אמר
שהייתי זרע דפוק. לאחר שגמרתי לריב עם אבא שלי עברתי לחינוך
הפולני של אמא שלי. היא סגרה אותי בבית, הכריחה אותי ללמוד
לנגן על גיטרה, כן אין ספק היא מקור השטחיות.
השעות עברו עם ההורים כבר סיימתי לריב, את האחיות שלי כבר
קיללתי בכל צורה אפשרית ואת החברים כבר מחקתי מזמן. בסה"כ
נותרתי די בודד, לבד, אני והשמיים כל אחד מאיתנו בוהה בשני ולא
מוצא תשובה.
לבסוף העייפות הכריעה אותי ונרדמתי שבור, בודד וללא כל הסבר
משמעותי לאירועי הערב.

בבוקר קמתי במצב רוח מוזר משהו. כנראה שלילה שלם שבו פירקו את
אישיותי לגורמים בכל זאת משפיע מעט על מצב הרוח.
דווקא רוני היא זאת שהפתיעה. היא החליטה ליזום עוד שיחת לב אל
לב שכזו.
הפעם היא באה בלי סיגריה בפה המרמזת על איזושהי כוונה
מסתורית.
למרבה פליאתי היא באה מלווה בחיוך אמנם מאולץ אך אין ספק
שחיוך.
"תקשיב חשבתי קצת על השיחה של אתמול", היא פתחה ואמרה. אני
מקשיב ושותק. "אני חושבת שלמרות הדברים שאמרתי אתמול אין סיבה
שלא נמשיך את הטיול ביחד", היא אמרה במעין היסוס קל, כזה הבא
לבחון את תגובתי המאוחרת.  שאנחנו נמשיך את הטיול ביחד, אני
ואת!?. לילה שלם ישבת ורצחת כל פיסת אופי שהייתה בי ועכשיו את
מצפה שאני אתקפל.
כל כך רציתי להגיד לה זאת, להטיח בה אשמות, לפרק אותה
לגורמים.
אך אני כגבר ממוצע הנתון בידי העם הנשי. בחרתי אחרת.
המוטו שהנחה אותי היה המשפט: "תהיה גבר תשפיל את עצמך"
חייכתי ואמרתי נכון את צודקת אין בעיה, בכיף ואפילו חייכתי
אליה.

כך המשכנו שבועיים שלמים. כן המשכנו. צחקנו (בעיקר עליי)
חייכנו בעיקר ממבוכה ובכינו בעיקר אני על כל יום ולילה שאנחנו
כאן ביחד.
אך כמו שלמדתי לאורך חיי אין דבר העוצר את הזמן. גם כשלפעמים
אני בטוח שהוא נעצר והכול עומד מלכת (בעיקר כשאתן מדברות) הוא
לעולם לא מאכזב.
ואכן צלחנו את שבועיים אלו. מעט שבורים בעיקר נפשית, רזים הרבה
יותר (הגוף שלי נעשה רזה בהרבה עם אגו שבור) ובעיקר עייפים אחד
מהשני.

פיצול, הפרדות, בדרך כלל מילים בעלות קונוטציה די שלילית.
אפילו ששומעים אותן הן מלוות במעין מוסיקת רקע דרמטית שכזו.
מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את אותן מילים. מוסיקת הרקע התחלפה
מכינורות נוגים שכאלו ,לריקוד שמחה וניצחון.
וכך נפרדנו לנו, הם לדרכם ואני לדרכי. כל כך לבד, כל כך
מאושר.

לאט , לאט הוא החל מתאחה וניבנה מחדש. לקח לו זמן להתאושש אך
לבסוף הוא חזר גאה מתמיד. כן מר אגו חזר הביתה ואין מאושר
ממני.
מה עלה בגורל חבריי לטיול אינני יודע, מעולם לא התעסקתי בגורלם
לרוב אני מתעסק בגורלי שלי.
אין ספק שחוויה זו הייתה חוויה מעצבת למרות שבתחילה היא נראתה
מעצבנת.
היא לא שינתה דבר בחיי, אני אותו אדם בעל אותן מגרעות, יתרונות
בעיקר אדם- בן אנוש.
אך בכל זאת חוויה זו השאירה בי חותם כלשהו, בעיקר סיפור טוב
שברגעי עצב או משבר אני נהנה להיזכר בו ולצחוק.