נפגשנו במקום נייטרלי כפי שמכנים את זה, לא יותר מדי קרוב אל
מקום מגוריה וגם לא יותר מדי קרוב אליי... למרות שאני הייתי
ביתרון מבחינת המרחק.
היא היתה במרחק של שעה וחצי נסיעה ואני במרחק של 40 דקות.
מצחיק אם חושבים על זה - שצריך לנסוע 40 דקות בשביל להיפרד כמו
בן אדם, ועוד לגרור אותה שעה וחצי.

הגעתי לאיפה שקבענו להיפגש, היא לא היתה שם... סבבה, בשביל זה
יש פלאפונים מציקים -
"הלו?"
- "איפה את?"
"איפה אתה?"
- "הגעתי"
"אה סבבה, אני רואה אותך... אל תזוז"

אחרי כמה שניות ראיתי אותה יוצאת מאחת החנויות שבקניון, היא
ניגשה אליי, נראית יותר יפה ממה שזכרתי, מה ששבועיים בלעדיה
יכולים לעשות לזיכרון של בן אדם.
לא הספקתי להגיד משהו וכבר היא חיבקה אותי, חיבוק אוהב כזה.
מהאלה שאתה מקבל מתי שאתה חוזר אחרי שבועיים בצבא.
חיבוק מלא אהבה וגעגוע, החזרתי לה אחד, לאט לאט הרפיתי אבל היא
לא עזבה... המשיכה להחזיק - ככה באמצע הקניון, לא אכפת לה,
העיקר לא לעזוב אותי.
אחרי דקה שככה אנחנו עומדים היא הפסיקה לחבק, ניגבה דמעה מעין
שמאל ושאלה מה קורה.
זה רק סמלי שהיא תבכה. אני אף פעם לא יכולתי.
הסתובבנו בקניון עד שקניתי קפה, ומצאנו מקום לשבת בו.
לגמתי מהקפה. מר מדי... הייתי צריך לקחת סוכר על הדרך.
הדלקתי סיגריה בטקסיות הרגילה שאני מדליק אחת - סיגריית
פרידה.

"אז?"
- "מה אז?"
"אז... למה?"
בקול חלוש היא אמרה שהיא מצטערת, שזה לא אשמתי, שאני לא צריך
להרגיש אשם, אלא היא זאת שלא מתאים לה קשר כרגע. מעין גרסא
מודנית ל"זה לא אתה, זה אני".
אחרי מעט דיבורי סרק על למה זה לא יכול היה להמשיך ולמה אין
טעם לנסות עוד פעם ואחרי 3 סיגריות הצצתי בשעון והיה 10 דקות
לפני שהרכבת שלה יוצאת, ליוויתי אותה לתחנה.
בדרך עצרתי בחנות שהיא יצאה ממנה עם מתנה, מעין בובה כזאת של
חיה, משהו חמוד כזה שאתה קונה לחברה שלך סתם ככה באמצע
החיים... אני קניתי את זה בתור מתנת פרידה.
אחרי שהיא כבר העבירה את הכרטיס והיתה בתוך התחנה עצמה, הבאתי
לה את המתנה, נישקתי לה על המצח ואמרתי "תזכרי אותי... תתגעגעי
אליי."

אולי היא תזכור, אולי לא.
ואולי עדיף שתפסיק להתגעגע ושתשכח כמו שאני מנסה לשכוח אותה.