לאהובתי הדוחקת בי לעלות אל ההר


"עכשיו, עכשיו, עכשיו", "כאן, כאן, כאן" - ארם פדן - מתוך המסה
"הגלוי והידוע"



לא אחת קורה שבמסע על פני צירי הזמן והמקום "שוכח" היחיד קטעים
ופרקים שלמים. צירי הזמן והמקום מפנים עצמם בפני צירים
"עלומים" של הזיות, חלומות, תוך התעלמות בלתי מכוונת מן
ההווייה.

מורי ורבי, פרופסור עמנואל מרקס, נותן היה בשיעוריו את הבדווי
כמשל: מסע הבדווי מבאר שבע לירושלים אורך שלושה ימים בהם הוא
עוצר, מגלגל לעצמו סיגריה, פוגש סוחרי דרכים, מחליף מידע, רואה
גידולים חקלאיים חדשים, מכונות דיש חדשות, וממלא את הוויית
העלייה לירושלים בקטעים ובפרקים אשר ישמשו את אפוס העלייה
לירושלים שעה שיישב אל המדורה עם בני משפחתו וישיח את קורותיו.
פרקי ההווייה סדורים, ערוכים, מעובדים וניתנים לשליפה. לא כך
קורה אצל "סוכן המוצר" בחברה המודרנית. הרווחים הולכים ונעשים
צרים יותר, עד כדי כך שאינם ניתנים ללמידה.

אלגוריית איילון מיטיבה להאיר את העניין. לא אחת אנו נוהגים
בנתיבי איילון ואין אנו רואים אלא את מספר הרישוי של הרכב
המצוי לפנינו. אנו עשויים לבלות שעה תמימה ברווחים צרים עד כדי
סנטימטרים ואין אנו יכולים "לראות" את מספר הרישוי, לא כל שכן
לזכור אותו. "סוכן המוצר" אינו זוכר את הדרך, אינו זוכר את
הזמנים, אינו מנסה לדעת מה הם סוגי העצים הגדלים בצדי הדרך, מה
הם הגידולים החקלאיים בשדות המשתרעים מימינו ומשמאלו, עתים
אפילו אינו מקשיב לרדיו הפתוח, לא כל שכן לזכור את שנאמר על
ידי הקריין. לכאורה נוכל לקבוע כי "התבזבזה" שעת-חיים, לא
נעשתה עבודה איכותית, לא הייתה כל התקדמות של המוח או של הלב.

יציאה ממצרים לארץ ישראל אינה "משימה", אינה "מטרה".
נתיבי-איילון - המדבר אורכים ארבעים שנה, סדורים פרקים פרקים,
ערוכים, מעובדים וניתנים לשליפה. מנהיג הפסאודו-מטרה, מתבונן
בנפשו של העם הזה בכל פרק מפרקי המסע, בכל קטע וקטע של הגשמת
הפסאודו-מטרה.

משה אינו "מוכר" את ארץ ישראל לאלו ההולכים אתו. כל אלו
המשרכים דרכם במדבר המקראי רגילים היו להיות בחוסר-כל, עם
עבדים מזה רעב, וכבר הגדרנו את העבדים ככאלו שאינם יודעים
לקבל. התהליך שחייבים הם לעבור הוא חיזוק אמונת הייחוד. ארבעים
שנה לא "התבזבזו" במדבר והראיה היא פרקים היסטוריים מפוארים
הערוכים בסדר מופתי קונסיסטנטי. מסעי ישראל במדבר הם אלגוריה
לנפש האדם, לדרך ההתנהלות שלה כמגשימת רוח האדם. תחנות ההגשמה
פרושות על פני צירי מקום וזמן, אך הן מציינות את המיקום של
הנפש בהתייחסותה לאלוהיה, לזולתה ולעצמה. משה שולח את המרגלים
לתור את הארץ. גם האמונה שלו אינה שלמה. אינו סומך על
כוח-האלוהים. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה מאמינים שיוכלו
לרשת את הארץ ורק הם כמאמינים מוחלטים יגשימו את הכניסה לארץ
ישראל שהיא הסימבול להגשמת הנפש. שעה שחלק מן העם מתייאש ומבקש
לחזור לארץ מצרים, עולה (מעפיל) חלק מן העם אל עבר "ההר" כדי
לקדם בכוח את "השגת המטרה" וניגף בפני העמלקים. צא ולמד מסיפור
זה כי אין להחיש את תהליך הזרימה. יש להגיע להכרות המתאימות,
יש להשלים את האמונה המוחלטת. האלגוריה הפנטסטית של ההעפלה אל
ראש ההר דומה לשימוש במשוטים במקום הנפת המפרש. יהושע וכלב הם
"הזורמים" המקוריים של דור המדבר. האלוהים "מפיל" עבורם את
חומות יריחו. הם אינם צריכים למלחמה. העונש המוטל על הספקנים
ברור לכל קורא: הספקנים חייבים לחזור על השיעור, חייבים לחזור
אל ים סוף... זה עונשם. משם תחל הדרך מחדש.

וכי למה לראות זאת כעונש? אולי מוצע כאן מתכון לחיזוק האמונה?
הספקנים נקראים בפרקי המדבר "מלינים" מלשון מתלוננים. על דרך
עקרונות סתירה נקל יהא להוכיח כי מושג זה סתור למושג
מאמינים. שהרי אין המאמין מלין משום ביטחונו המוחלט באלוהיו,
בזולתו ובעצמו. המלינים מחפשים אשמים. המאמינים המוחלטים
בוטחים בזולתם (משה), באלוהיהם ובעצמם. המלינים מנסים את
האלוהים פעמים רבות: "וינסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי"
(במדבר יד, כב). דומה הדבר לאמירתו של איוב כנגד רעיו הספקנים
החוזרים ושונים עשר פעמים על ספק-חטאיו, שבגינם נענש.

אנשי קורח, אליפז, בלדד, צופר, מרים, מעשה העגל, המן, השליו,
מעשה המרגלים, כל כולם תחנות בהסרת הספקנות שבלב האומה ובלב
היחיד. כוח המוח המוגבל מאיץ בכוח הלב ועושה פלסתר את האמונה.
לא יכול להיות אומרות ההגיונות כי את המדבר יחצו ארבעים שנה,
שהרי למדים אנו כי מסע המרגלים לארץ המובטחת ארך ארבעים ימים
בלבד. אומרים המפרשים שעבור כל יום אחד מן המסע "ישלמו"
המלינים בשנה מדברית אחת.

תחנה בהסרת הספקנות נובעת מקושי. המלין פותר את הקושי
באמצעות תלונה נגד זולתו. מרחק רב בינו לבין אמונת האחדות.
קיצור המרחק מחייב הרחקת הפסאודו-מטרה ותיקון הכלי על מנת
לשכללו ולהביאו למרחק הקצר ביותר מאמונת האחדות. הרחקת המטרה
אין משמעותה עונש, אלא מתכון להגשמת רוח האדם. היחיד מחויב
למדוד בכל פעולה את המרחק בינו לבין אמונת האחדות. פעולת
המדידה אינה עניין של מה בכך ויש להבחין בינה לבין השקלא
וטריא. במפורש אין הכוונה למשא ומתן עם סביבתו של היחיד, אלא
התבוננות פנימה אל כוחות הלב והתנגשותם בכוחות המוח. תוצאות
ההתנגשות ניתנות לצפייה על ידי המתבונן המודד: הוא כועס, מלין,
גונב, מקנא, מרמה, חומד, שונא, מתרגז, נאטם, מתבלבל, מגמגם,
שוכח, שערותיו סומרות, זיעתו מבצבצת, ידיו רועדות, מכה, מתעלל,
בורח, מתחמק...

טכניקת המדידה האפשרית והיחידה היא אחת: על בעלי ארבעה עשר
הגלגלים של מרכבת התנועה למדוד את המרחק מזולתם. כשהרווח קטן
לא רואים ולא זוכרים. כשהרווח גדול וקיימים שלושה ימים לעלייה
לירושלים על גבו של גמל, או ארבעים שנה להגשים מטרה... סדורים
הפרקים, ערוכים, מעובדים וניתנים לשליפה. אין שכחה, אין
התבלבלות, נבוכות ונטישה. הוסר קושי אחד. אין מלינים.

נסכם: אגרוף לא יכול להכות מישהו במרחק הגדול משתי אמות. יריקה
אינה יכולה לחצות מדבריות. אין אפשרות ללהג, לקלס, לעלוב בזולת
המצוי אי-שם, בעיר אחרת, בארץ אחרת, במרחק כה רב המאפשר לומר
"אני אוהב".