חברים, הזמן הגיע,
לזקוף ראשינו בגאווה.
כי לא רחוק היום,
בו תגאה בנו תקווה.
הים גואש במרחק, בו רוח המלחמה הגואה בנו,
האדמה נושקת לשמיים... היא ידעה שמשהו קרה.
ואנו רואים כל זאת,
ולא מצליחים להביט בשמיים בתמימות,
לדעת שהכל מאחורינו.
כל אחד מוציא שיר מהלב-אפילו אם הוא בתוך הלב.
יש תפילה, אפילו ממי שלא מאמין.
אבל כולם רוצים,
ש'המצב' ייגמר.
הפרחים מתכופפים בגולן ובשטחים,
מחשש הפצצות.
בעצים יש מסמרים-מזכרות הפיגועים.
והחיים קשים גם בתוכנו, כי המלחמה לא רק בחוץ,
אלא גם בפנים.
במקום לעזור אחד לשני,
הפשע גואה,
ללא מעצור,
ואנחנו,
התמימים,
מה יש בכוחנו לעזור? |